פרשת תרומה: מדוע התורה מפרטת כל כך במעשה המשכן?

פרשת תרומה מאריכה בפרטי בניית המשכן באופן המעורר תשומת לב מיוחדת. התורה מפרטת מידות, חומרים, צבעים, מיקומים, טבעות, קרשים, אדנים ויריעות, וחוזרת על אותם פרטים שוב ושוב, בלשונות דומות. מדוע התורה מאריכה ומפרטת כל כך?

המשכן הוא מציאות מתמשכת של השראת שכינה. הוא עומד כך לדורות רבים, ובהמשך מגיע במקומו בית המקדש, כדי להוות מקום של השראת השכינה. כדי שהשכינה תשרה, יש צורך בכלי. חכמים מלמדים אותנו, כי כל האורות הגבוהים והשפע שהבורא משפיע על העולם חייבים להגיע דרך כלים. האדם הוא הכלי שמקבל את השפע, והעבודה של האדם היא לבנות את הכלי המתאים והמדויק.

הרמב"ן מבאר, שעניינו של המשכן הוא המשכת מעמד הר סיני אל תוך חיי היום יום: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". מעמד הר סיני היה זכות לעם ישראל, שזכו שה' נגלה אליהם לתת להם את התורה. אבל מכאן ואילך, כדי לזכות להמשך השראת הכבוד והשכינה, יש צורך בעבודה מדויקת ומדוקדקת. הסדר מתגלה בפרטים, וכמו בכל דבר – אי אפשר לסמוך רק על דברים כלליים. לכן כבר התיאור של המשכן מגיע בצורה מפורטת, כי זה מה שהתורה באה ללמד, שאי אפשר לסמוך על רצון טוב, אלא צריכים לעשות את העבודה בדיוק כפי שנדרש, פרט אחרי פרט.

הציפייה של הקורא לקרוא תיאור כללי של בניין יפה ומרשים, מלא בכסף וזהב, היא ציפייה לריגוש. וואו, איזה יופי! וואו, כמה עושר! אבל המטרה של המשכן אינה לעורר ריגוש. הוא אכן מלא ביופי ובעושר, אבל אנו לומדים עליו בדרך לימוד, כמה הוא מדויק ומתוכנן לפי הוראות התורה.

הזוהר אומר "לית שכינתא שריא באתר חסר ולא באתר פגים" (ח"ג קכ"ז). השכינה אינה יכולה לשרות במקום חסר או פגום. אפילו החיסרון הכי קטן, למשל במזבח, פוסל אותו, וממילא את כל העבודה. אם המזבח נפגם "כחגירת ציפורן" (שאדם מעביר את הציפורן שלו ומרגיש שהיא "נתקעת") – הוא פסול. משום שכך זה גם בחיים: אדם נדרש לקיים את כל ההלכות כדי להיות ראוי כלי לשכינה. הוא לא יכול לקיים רק את רוב ההלכות, או להיות מאמין נלהב ולהסתפק בזה. הוא חייב לעשות את כל הפרטים בזה אחר זה, ואם חסר פרט, הוא צריך לתקן לפי כללי ההלכה.

השלמות נוצרת לא על ידי התלהבות ולא על ידי מעשים גדולים, אלא מרצף והתמדה של פרטים קטנים, בלי לוותר ובלי להתפשר. לכן גם המשכן בנוי כך, והתורה מתארת אותו כך כדי שנבין את הרעיון המרכזי: עבודה.

את המידה הזו מציב הרמח"ל בראשית ספרו "מסילת ישרים": מידת הזהירות. היסוד הראשון הוא להיזהר, כלומר לא לעשות שום דבר בלי הבחנה. יש משמעות לכל המעשים הקטנים, ולכן חיים בצורה של זהירות, כשכל מעשה הוא "לפי הספר", וכל המעשים מצטרפים יחדיו לעבודה של שלמות, להיות כלי לשכינה.

גם חכמת הנפש המודרנית מצביעה על כך שמשמעות וחוסן נוצרים מתוך מבנים יציבים, הרגלים ברורים וסדר פנימי. כאשר החיים מפוזרים, גם הרעיונות הגבוהים מתקשים להיאחז. הסדר הוא תנאי לקיום מתמשך לבריאות הנפש.

פרשת תרומה בעצם אומרת: אין קיצורי דרך. אדם גדול, או מקום גדול, נבנים בפרטים קטנים שנעשים כמו שצריך. ועל כך דרשו בעלי המוסר: "וכן תעשו" (שמות כ"ה, ט') - לא רק במשכן, אלא בכל דבר, כך תעשו בחייכם, תבנו את הכלל דרך הפרט בצורה עקבית וזהירה.