מה ההבדל בין מטפחת לשמש? תשאלי את הנשמה שלך

יש רגעים שמישהו פוגע בך. משפיל, מאכזב, נוגע בנקודה הכי רגישה.

ואז קורה דבר מעניין מאוד: את לא רואה אותו. את רואה אותך.

את רואה את הפגיעה שלך. את הבושה שלך. את האשמה שלך. את הכעס שלך. את העלבון שלך.

כל הרגשות האלה צועקים מילה אחת: אני.

וזה בדיוק האגו. לא כי הוא רע, אלא כי הוא מרכז את כל האור על עצמו.

אנחנו רגילים לחיות כך, שכל דבר שקורה לנו אנחנו מייחסים אותו לעצמנו – או לכישלונות שלנו, או להצלחות שלנו. אבל בנקודה אחת – הכל סובב סביבי. זה לא טוב או רע, זה היצר הטבעי שבנו.

עכשיו בואו נדבר רגע על הנשמה האלוקית. זה המקום שהפסיכולוגיה לא נוגעת בו, כי פסיכולוגיה נוגעת ומגיעה רק עד הנפש הבהמית. הנפש האלוקית היא טהורה בטבעה, זאת אומרת שכל מה שקורה לי בעולם לא יכול ללכלך או לטמא אותה. טראומה לא נוגעת בה, היא לא יכולה להישרט או להיפגע או להיעלב, כי היא חלק אלוק ממעל ממש. כמו שה' אינסופי ולמעלה מכל הגדרה – גם היא כזאת. היא אינסופית ולמעלה מהטבע. אם רק ניתן לה יותר מקום בתוכנו-, נרגיש כמה כוח ועוז יש לנו בחיים.

אלא שזוהי המלחמה. למי אני מקשיבה יותר? לקול החזק שבתוכי – היצר הרע, למלך זקן וכסיל – או לנפש האלוקית שבי? היא שקטה יותר, אבל כמו שאנחנו יודעים, מים שקטים חודרים עמוק, ויש לה עוצמה שאין בנפש השנייה.היא שמש. שמש לא נפגעת מענן. שמש לא נחלשת מסערה. שמש לא מתלכלכת מאבק. אפשר רק דבר אחד: לכסות אותה.

טראומה לא נוגעת בנשמה. פגיעה לא נוגעת בנשמה. עבר קשה לא נוגע בנשמה. מה שכן נוגע, זו המטפחת ששמים על העיניים. כל רגש של "אני פגועה", "אני דחויה", "אני לא שווה", "אני לא רצויה" – זו לא האמת שלך. זו מטפחת על העיניים.

האגו אוהב מטפחות. הוא חי מהן. כל רגש שלילי מזין אותו. כל דרמה מחזקת אותו. כל סיפור פנימי נותן לו עוד נפח. והנשמה האלוקית? היא לא צריכה כלום. היא פשוט מאירה. אבל אם אנחנו כל היום מחזיקות את המטפחת על הפנים, ואומרות: כואב לי, פגעו בי, אני לא בסדר – אנחנו לא רואות את השמש, אלא רק את הבד של המטפחת.

וברגע אחד של אמת, כשאת מורידה את המטפחת, לא קורה שום תיקון לנשמה, כי היא לא הייתה צריכה תיקון. קורה רק דבר אחד: את רואה מי את באמת.

ואז מגיעה השאלה: האם אני רוצה לראות אור, או להמשיך להתאהב בסיפור של הפצע?

זו הבחירה האמיתית.