מה חמור כל כך בקללה? בסך הכל מילה שיצאה מהפה, לא? לא

בפרשת משפטים אנו מוצאים אזהרה חמורה על מקרה שאדם חלילה מקלל את אביו ואמו, שעונשו חמור מאד, וכנאמר שם: וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. מכאן נוכל להבין ולהתבונן עד כמה חמורה קללה ודיבור פוגעני מבזה ומגנה, ובפרט למי שיש חיוב בכבודו, וכגון הוריו, שהביאוהו לעולם הזה וכל כך טורחים בגידולו.

מה חמור כל כך בקללה? בסך הכל מילה שיצאה מהפה, לא?

אחת התופעות שהולכת ומתעצמת במהירות גדולה, ותופסת תאוצה ללא מעצור בחברה הישראלית, היא תופעת איכות השפה, רמת השפה והתקשורת בין בני אדם, בין תלמיד למורה או בין ילד להוריו. עצוב ונורא כל כך שמיום ליום אנו נחשפים לשפה פוגענית, עוקצנית, מבזה והרסנית, הן במערכת החינוך והן בתא המשפחתי, ובכלל בחיי החברה. הנתון הזה אומר משהו. אם לא נתעורר, אין ספק שהדבר רק יחמיר, ויהיו לכך השלכות שליליות בתפקוד הילדים, ההורים ומערכת החינוך, וכך תיראה החברה הישראלית. בעבר המילה "חוצפה" הייתה מסויגת לקבוצה מסוימת. המצב היום הוא שהמילה "חוצפה" הלכה והתפשטה בכל חלקי החברה.

כבר בגיל הרך אנו שומעים ונחשפים מדי יום לשפה של ילדים כשפה לא מכבדת, בלשון המעטה. ארגז אוצר המילים השליליות נמצא אצל לא מעט מן הילדים, וככל שנעלה לשכבה בוגרת יותר נגלה שהמצב שם הרבה יותר חמור. שם כבר השיח הוא פוגעני מאד, אלימות מילולית קשה, קללות וגידופים כלפי הורים, אחים, חברים וצוותי החינוך – וזה לא הכל, וזה גם לא הסוף. לצערנו גם חלק גדול מן המבוגרים חונכו באותה צורה או סביבה, ואף להם יש פליטות פה קשות ושיח נורא מול ילדיהם או מול צוותי חינוך. 

כאן צריך לומר את האמת: גם צוותי חינוך נופלים בלשונם לא פעם, ומדברים בשיח לא מכבד לתלמיד/ה, או מול הורים, שלא נדבר על לשון הרע שעובר מאחד לשני, הן בחיי החברה והן בתחום החינוך. זה שלעצמו אסון, כי דיבורים כאלו מביאים שנאה ופירוד בין שותפים לעבודה, בין תלמידים למורים ובין ילדים להוריהם, וייתכן מאד שהדבר נובע מתסכול וקשיים אמיתיים, אך לא ולא, זו לא הדרך לחנך. חז"ל צפו את המצב הנורא הזה, וכבר בתלמוד נאמר שלעתיד לבוא "חוצפא יסגא", כלומר שעניין העזות והחוצפה רק ילך ויגדל. אך עם כל זאת, אסור לנו להסכים עם העובדה הזו ולהעלים עין מהצונאמי הזה, שרק הולך ומתעצם. עלינו לשפר ולהציל את המצב ככל שניתן, ואין ספק שהדבר בידינו. עלינו לדעת שלשיח החברתי במערכות החינוך ישנה השפעה משמעותית בחינוך הדמות, הן של צוותי החינוך והן של כלל התלמידים.

איך הגענו למצב הזה?

חז"ל גילו לנו נתון חשוב מאוד, וכך אמרו: אם ראית ילד מדבר בחוצפה ובעזות, בחוץ דע לך שלרוב הוא שמע זאת בביתו, או בסביבה שבה גדל. כמו כן, הילדים חשופים למולטימדיה, שמשפיעה בוודאי על הנושא הכאוב הזה. דבר נוסף, להערכתי אין מספיק השקעה בעניין השפה החיובית ועבודה תמידית עם כלל הילדים, והכי חשוב – חסרה להם המון דוגמה אישית. בואו נהיה מציאותיים, הילדים שומעים ורואים אותנו במהלך היום, ואם גם אנחנו מחליקים פה מילה שם מילה, אז אצלם זה משפיע הרבה יותר ממילה. אין מספיק השקעה ודגש בלימוד ערכים עם תוכן מיטבי מעניין ופרקטי, הכל נעשה בצורה שטחית, וכעוד מקצוע משעמם.

אז תכלס, מה עושים?

ראשית, דוגמה אישית. אי אפשר לחנך ילד שידבר בשפה מכבדת, כשהוא שומע את אימא שלו מדברת בטלפון בקול רם ובמילים מגוונות בקללות, לשון הרע וכו', חלילה. אנחנו, המבוגרים – הורים, מחנכים צוותי חינוך – מהווים דוגמה אישית במשך עשרים וארבע שעות מול הילדים. אם אנחנו לא נשפר את שפת הדיבור שלנו גם בחדרי חדרים, ונמשיך לרכל זה על זה, להכפיש בעלי מקצוע או חלילה ילדים - בדרך הזו לא נוכל לשקף דוגמא אישית ומחנכת, כי נאה דורש נאה מקיים. זכרו היטב: הילדים מעתיקים אותנו או את הסביבה שבה הם גדלים ומתחנכים. הורה או מחנך צריך לוודא שכאשר הוא מדבר אל הילדים/התלמידים ואל הצוות, הוא עושה זאת בשפה נעימה ומכבדת, גם כשיש חילוקי דעות או מצבי לחץ. מותר להביע כעס, אך אסור לדבר בשיח ובמילים מוקצנות ופוגעות.

אתן דוגמה מעשית מהמציאות: התלמיד א.ג קילל את חברו לכיתה, מ.ש, לנוכח המורה. מיד פנה המורה לתלמיד א.ג בפנים כועסות ואמר לו: א.ג, אתה ממש חצוף, איך אתה מדבר? מה זה המילים האלו שאתה מוציא מהפה שלך? תתבייש לך וכו'. האם המורה פעל נכון? ממש לא! ילד שמקלל ומורה שאומר לתלמיד ליד כל הכיתה "אתה חוצפן" – זו בדיוק אותה התנהגות. לא זו הדרך. מורה מחנך נושם עמוק, ופונה לתלמיד בצורה מכבדת, גם אם התלמיד לא מכבד. זו בדיוק הנקודה המהווה דוגמה אישית. רק כך התלמיד יפנים, והדבר יחלחל לאט לאט. כמו כן, הורים שמדברים ביניהם בבית בשיח מבזה ופוגעני, שמים ממש בפיהם של הילדים את המילים, וכך גם הם ישתמשו בהן מול החברה או כל מי שיעמוד כנגדם. אימא לא יכולה לומר לבן שלה 'אתה ילד רע' וכו', זה לא מועיל ולא יעיל, אלא הרסני ומחריב את עולמו של הילד. זה לא חינוך!

שינוי במערכת החינוך

כבר מהגיל הרך עלינו לשנות כיוון עם תכניות עשירות ומגוונות בהקניית ערכים, עם דגש חזק על איכות הדיבור והשיח המכבד. חייבים, אבל חייבים, ללמוד וללמד את הנושא של איסור לשון הרע ורכילות. הכול מתחיל מכאן. כל מי שמדבר בגנותו של אדם/תלמיד/ילד, גורם רעה גדולה ונזק ארוך טווח. גם כאשר מקיימים ישיבה מקצועית על תלמיד מסוים, וצריך לשקף את מצבו הלימודי וההתנהגותי – עלינו לומר את האמת, ומאידך יש להיזהר מלהשתמש במילים מיותרות ומוקצנות, ולהכפיש את שמו של התלמיד לעיני כל יושבי הישיבה. זה פשוט אסון חינוכי חמור, ויש לו השפעה משמעותית על עתידו של התלמיד. מותר לומר שהתלמיד חלש בלימודיו או לדבר על התנהגותו, אך אין שום היתר לומר עליו מילות גנאי מכפישות.

שינוי בחינוך הביתי

יש ללמד את הילדים איך לבטא תסכול, כעס או עצב בדרכים שמתחשבות ברגשות של האחרים, כמו למשל לבקש עזרה או להסביר מה מפריע להם. לחזק שפה טובה, לתת מחמאות ולחזק מילים ותחושות מכבדות כשהילדים משתמשים בשפה חיובית, כדי שירגישו שהם מוערכים. לשוחח על ערכים כמו כבוד, אמפתיה וסבלנות, ולהסביר למה הם חשובים גם בשפה שאנו בוחרים להשתמש בה. ליצור פעילויות משותפות, לקרוא ספרים או לשחק משחקים שמדגימים ומעודדים שפה מכבדת, ולדבר על מה שלמדתם יחד. להסביר את ההשפעותשהמילים שלנו יכולות לגרום לאחרים, ולהראות דוגמאות מחיי היום-יום. לשמור על סבלנות ועקביות – חינוך לשפה מכבדת הוא תהליך מתמשך, וחשוב להישאר עקביים ולהזכיר את הכללים שוב ושוב, בצורה רגועה.שילוב של כל הכלים הללו ייצור בבית אווירה חיובית, שבה כולם מרגישים שמכבדים אותם, ויתרום להתפתחות תקשורת בריאה ויחסים טובים בין בני המשפחה.

ממליץ מאד ובחום, ובאחריות שהדבר ישפיע לטובה בלי שום ספק: ללמוד יחד, בבית או בבית הספר, ובכלל לכל איש חינוך, לתלמידים ולכל אדם, ספר מדהים פרקטי לחיי היום היום שלנו, הוא הספר החשוב "שמירת הלשון" של החפץ חיים, ספר שמציל חיים ומחנך לחברה מכבדת ותקינה.

הרב ישראל אזולאי הוא קצין ביקור סדיר ויועץ חינוכי במחלקת יהלו"ם של הידברות.