הילד מתנגד לכל בקשה? כך תפעלו כהורים

זה מתחיל מדברים קטנים: בקשה להתלבש, הודעה שעוד חמש דקות יוצאים או בקשה לכבות את המסך. לא מדובר בצעקות או בדרישה מוגזמת, לפעמים אנחנו אומרים את זה אפילו בחיוך, אך התגובה של הילד או הנער המתבגר היא התפרצות כעסים, בכי או ויכוח מתיש שאין לו סוף. הורים רבים מוצאים את עצמם דוחים לעיתים בקשות פשוטות כדי לא להצית סבב נוסף של עימותים, ותוהים מה הם עושים לא נכון.

רוב הגישות החינוכיות מבוססות על הצבת גבולות ברורים, סמכות הורית וחיזוקים. הכלים הללו עובדים עבור ילדים רבים, אך ישנם ילדים שעבורם הם דווקא מגבירים את המצוקה. לא מדובר בילדים "רעים" או בהורים שלא משתדלים מספיק, אלא במערכת עצבית המגיבה באופן שונה. עבור ילדים אלו, עצם הציפייה למשימה כלשהי - גם אם מדובר בדבר שהם עצמם ביקשו - מפעילה אות מצוקה. המערכת שלהם אינה מבדילה בין כפייה לכוונה טובה, ומזהה כל ציפייה כאיום.

הדפוס הזה מוכר כיום בעולם בשם "הימנעות פתולוגית מדרישה" (PDA). אף שאין זה אבחון רשמי בישראל, מדובר בפרופיל המתואר יותר ויותר בספרות המקצועית בארצות הברית ובאירופה, במיוחד בהקשר של הספקטרום האוטיסטי. התוצאה היא חרדה עמוקה הקשורה לצורך בשליטה. לא מדובר ברצון לשלוט באחרים, אלא בצורך קיומי להחזיק בשליטה כדי לא להתפרק.

במצב כזה, התגובות שנראות לכאורה כהתנגדות הן למעשה תגובה של מערכת עצבים מוצפת המנסה להגן על עצמה. לרוב זה מתבטא בסירוב אוטומטי, בהתפרצויות לפני יציאה מהבית גם לפני עשיית תחביב. לפי מומחים בתחום, הבנת הקושי מצד ההורים מאפשרת להם להפסיק להאשים את עצמם ולמצוא דרכים חדשות להגיע ללב הילד, מתוך הבנה שמתחת להתנגדות מסתתר ילד שזקוק לתחושת ביטחון גבוהה יותר.