"הפולני אמר: 'מצאנו מסמכים בעליית הגג'. מיד הבנתי שזה שלנו"

שום דבר לא הכין את רונית פרידמן למחזה הבלתי שגרתי שיצפה לה כשתגיע לקראקוב, לצורך ביקור קצר, ותחלוף על יד בית סבתה, בו התגוררה לפני כ-80 שנה, בימי המלחמה.

"תמיד ידעתי שסבתא לוסי גדלה בקראקוב, גם ידעתי באיזה בניין היא התגוררה", מספרת רונית. "היו כמה פעמים שהזדמנתי בהן לאזור, ותמיד הגעתי להתבונן בבניין מקרוב. אך הוא היה סגור ונעול, כשהוא מהווה עבורי דרישת שלום מימים של פעם, ולא יותר".

דבר לא הכין אותה ליום בו דלת הבניין תהיה פתוחה, והיא תוכל לראשונה בחייה להיכנס לבית הסבתא. היא גם לא העלתה בדעתה את פשר הממצאים שיתגלו שם.

רונית עם ילדיה על רקע הבית של סבתא, עם הקבלן ותושבי הבניין

ניסים במלחמה

רונית היא דור שלישי לניצולי שואה. היא גדלה בסמיכות לסבתה בשכונת ברוקלין בניו יורק, ותמיד הייתה מחוברת מאוד לקשר המשפחתי. "סבתא לא דיברה הרבה על השואה, אך גם בלי להכביר בפרטים הבנו ממנה שסיפור ההצלה שלה היה ניסי וחריג מאוד. מהקהילה היהודית בקראקוב, שמנתה לפני המלחמה כ-60,000 יהודים, נותרו לאחר המלחמה בסך הכל כ-3,000 יהודים. סבתא ניצלה יחד עם כל משפחתה – הוריה ושני אחיה. הם שרדו בחיים ואף לא פונו למחנות".

איך הם עשו את זה?

"סבתא הייתה בלונדינית ובהירה, ללא מראה יהודי טיפוסי. אימה ניצלה את הקשר שהיה לה עם אחד הכמרים המקומיים והסתירה אותה בכנסייה. אבא של סבתא ושני אחיה הסתתרו בעליית גג, והאמא, אישה גיבורה במיוחד, הציגה את עצמה כאילמת וחסרת דת, ויצאה לרחובות במסירות נפש כדי לדאוג לכולם למזון. שום דבר בסיפור הזה לא היה פשוט, אבל המציאות היא שכל המשפחה שרדה את המלחמה, ואפילו נשארה בדירה שהייתה לה ולא פונתה לגטו. אני לא בטוחה שיש לכך תקדים בקראקוב".

סבתא לוסי בצעירותה

כשהסתיימה המלחמה עברה הסבתא לאמריקה והקימה משפחה, שם גם נולדה נכדתה רונית. "גדלתי כילדה בשכנות צמודה לסבתא שלי ולעוד הרבה יהודים שורדי שואה", מספרת רונית, "סבתא כמעט לא דיברה על מה שעבר עליה במלחמה, אך היא תמיד נהגה לומר לנו: 'תהיו נחמדים, תחייכו'. זה היה המשפט המנצח שלה.

סבתא לוסי בביתה בברוקלין

"תמיד עניין אותי לראות את ביתה של סבתי, הרי זו חתיכה מההיסטוריה המשפחתית שלנו, ובשנים האחרונות הזדמן לי ולבעלי להגיע לפולין מכל מיני סיבות. בכל פעם חלפנו בנסיעתנו על יד הבניין הנעול, היינו יורדים מהרכב כדי לגעת, לבחון ולהצטלם כמובן".

דירתה של הסבתא. "עם החלון הרחב שהיא סיפרה לנו עליו תמיד"

ממצאים בעליית הגג

רונית מגיעה אל שיאו של הסיפור: "החלטנו להיכנס לבניין ולעלות לקומה בה התגוררה סבתא עם משפחתה, וההפתעה המשיכה כשגילנו פועל פולני בתוך הדירה. בעלי ניסה לדבר איתו באנגלית, אך הוא לא הבין מילה. ניסינו באמצעות אפליקציית תרגום לשוחח איתו, ולהסביר לו שסבתא שלי הסתתרה במשך שנים בדירה הזו. אני לא יודעת מה הוא הבין מהסיפור, אך תוך כדי שיחה הוא אמר לנו: 'לפני כמה שנים, כשהתחלנו את השיפוץ בבניין, מצאנו בעליית הגג קופסה עם מסמכים. אולי זה קשור אליכם?'. כשהבענו נכונות לבדוק זאת, הוא אמר: 'בעל הבניין אחראי על הכל, ואני אקשר אתכם איתו'.

"כבר אז לא היה לי שום ספק בכך שהמסמכים הם של משפחתי", מציינת רונית, "שכן הכרתי מקרוב את הסיפור המשפחתי וזכרתי שהסבא התחבא עם שני ילדיו בעליית הגג. הבנתי מיד, שככל הנראה הם הסתירו את המסמכים בקיר של אותה עליית גג.

"אחרי שקיבלנו לידינו את הפרטים של בעל הבניין, פניתי אליו עוד באותו ערב. הסתבר שהוא בעצמו יהודי, שקיבל את המבנה לידיו אחרי שהוכיח שהוא היה שייך למשפחתו בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל מה שבאמת מדהים כאן הוא שהקבלן האחראי על ביצוע העבודות דאג לשמור את המסמכים. כשהבין שהם אכן שייכים למשפחתי, הוא העביר אותם לידיי. וכך, כ-80 שנה אחרי המלחמה, הגיעה לידינו קופסה ענקית עמוסה במסמכים של המשפחה מכל הסוגים".

אלו מסמכים היו שם?

"מצאנו בארגז תעודות בית ספר בעברית, תעודות נישואין, ואפילו תעודות עבודה. זה הפתיע אותנו, כי עד אז ידענו שאבא של סבתא הסתתר במשך המלחמה. כעת מסתבר שלפחות בחלק מהזמן הוא החזיק באישורי עבודה וככל הנראה יצא לעבוד, כשלאחר מכן הוא חוזר למקום המסתור".

*

רונית מציינת, שעד היום הם שומרים על קשר עם בעל הבניין (היהודי) ועם עוד שותפים יהודיים לדירות שבבניין, אשר כאמור מחזיקים בזכויות על הבניין עוד מאז ימי המלחמה. "עברו מאז שלוש שנים, ובכל פעם שבעלי או אני מזדמנים למקום, הם מאפשרים לנו להתארח במתחם הדירות שבבניין, שבחלקו מושכר לתיירים. לאחרונה גם הבאתי את ילדיי, והם התארחו וישנו בבניין שבו שרדה סבתא שלהם. כך זה הופך את זיכרון השואה להרבה יותר מוחשי ולחלק בלתי נפרד מאתנו".

גלויה מתוך 20 הגלויות שהיו בקופסת המסמכים שנמצאה בעליית הגג

ומה עשיתם עם המסמכים שקיבלתם?

"הבאנו את כולם ל'יד ושם', בכלל לא היה מקום לשאלה. חלקם היו שרופים וכמעט התפוררו. היה ברור לנו שרק שם הם יהיו בידיים הכי טובות, ויוכלו להגן ולשמור עליהם באמת".