איך אפשר להספיק לעשות הכל? אי אפשר, וגם לא צריך. בדיוק כמו אצל משה רבנו

רבים מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה ש"הכל על הכתפיים שלי". מהכביסות והבישולים, דרך עמידה בציפיות בעבודה, ועד לשמירה על תדמית מושלמת (למשל: אני אמא מושלמת / אבא מושלם רק אם אני מצליח/ה לתת לילדים ה-כ-ל, אני עובד/ת טוב רק אם אצליח לעמוד בכל המשימות, ועוד). אנחנו נוטים לחשוב שאם רק נעשה עוד קצת, אם נשתלט על כל המטלות לבדנו, הכל יסתדר בצורה הטובה ביותר, ואם לא – אין מי שיעשה את זה, והכל יקרוס.

אך האמת היא שדווקא הניסיון להחזיק את הכל ולהיות "כל יכולים" מוביל אותנו למקום שבו נקרוס, וגם לא יהיה מי שימלא את מקומנו, כך שגם הערך העצמי שלנו ייפגע, וגם הסביבה.

מהו ערך עצמי אמיתי? ואיך נהיה נציגים טובים של ה'?

בפרשת יתרו מתוארת האחריות הכבדה שמוטלת על משה רבנו. שנים רבות שהוא עושה כל כך הרבה תפקידים מבוקר ועד ערב. הוא גם שופט, גם מייעץ, גם מלמד ועוד שלל דברים שמונחים על כתפיו. כשיתרו חותנו מבחין בכך, הוא ניגש אליו ואומר: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך". יתרו רואה את הנולד ואת ההשלכות של מה יקרה אם משה ימשיך כך. הוא מבין שבמצב כזה משה עלול לקרוס, וזה ישפיע על הסביבה ועל העם שיקרוס גם כן יחד איתו. ולכן, כדי למנוע זאת, יתרו מציע למשה לקבל עזרה, כדי להביא את עצמו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ולהצליח להמשיך לתפקד ולרכז את הכוחות והאנרגיות שלו למקום שהוא צריך להביא בעולם, למקום שבו הכי צריך אותו, ששם מתבטאת שליחותו, למקום שרק הוא יכול למלא.

כשאנחנו לוקחים הכל על הכתפיים שלנו, אנחנו מרוויחים אומנם שקט נפשי שהכל בשליטתנו, ושעשינו את מה שרצינו – אבל יש לזה גם מחיר. כשזה קורה לאורך זמן – אנחנו נשחקים, וזה מוביל אותנו לתפקד באפיסת כוחות שגורמת דווקא לדברים המהותיים באמת, כמו הקשר עם הילדים, הזוגיות או השליחות האישית שלנו, להידחק הצידה, כי פשוט לא נשאר לנו אוויר. וכך הסביבה שלנו לא מקבלת את מי שאנחנו על מלא, אלא רק חלקיק קטן, את הצל העייף שלנו.

למה קשה לנו כל כך לבקש עזרה? לפעמים זה נובע מריצוי ומערך עצמי נמוך. אנחנו פוחדים שאם נשחרר את השליטה בבישולים או בניקיון, הערך שלנו בעיני הסביבה (ובעיני עצמנו) ירד.

אבל האמת היא הפוכה: אדם עם ביטחון עצמי אמיתי יודע מה הוא שווה גם בלי רשימת מטלות אינסופית. אדם שמאמין בערכו הפנימי לא מפחד להודות בצורך שלו. יש לו ענווה, והוא מבין שבקשת עזרה היא לא הקטנה עצמית, אלא הכרה במציאות שהוא אנושי ולא מושלם. כשאנחנו מבקשים עזרה, אנחנו מפנים מקום לאחרים, ומאפשרים להם לצמוח ולהיות טובים יותר. אנחנו מאפשרים להם גם לאהוב אותנו (כי הם מעניקים לנו חלק מעצמם), ואנחנו שומרים כך על הכוחות שלנו למה שבאמת דורש את הפוטנציאל הייחודי שלנו.

אבל לא כל לקיחת אחריות וריבוי תפקידים הם שליליים או מעידים על ערך עצמי נמוך. יש אנשים שהערך העצמי שלהם גבוה, ויש להם ביטחון אמיתי, ובכל זאת הם מביאים את עצמם לידי ביטוי בכמה וכמה תחומים שהקב"ה חנן אותם בהם, וממלאים בכך את שליחותם. הסוד טמון באיזון. כשמוצאים את האיזון בין כל התחומים והתפקידים, ונותנים לכל אחד את הזמן והמקום שלו, אנחנו יכולים לבטא את עצמנו כראוי בכל מקום, ולהביא אור גדול לכל תחום ולכל סביבה שאנחנו נמצאים בה, גם במשפחה, גם בעבודה וגם במעגלים נוספים. כשאדם מתעסק במה שמתאים לנפש שלו ולכישרונות שבו – הוא מתמלא באנרגיה, ונמצא באיזון נכון ובאופן מלא בכל רגע. כדאי למצוא את המקומות המתאימים לנו, כי הם אלה שיאפשרו לנו למצוא איזון ולמלא את המקום שרק אנחנו יכולים למלא, כך שגם הסביבה תרוויח מזה.

לפעול בכל הכוח במקומות שהם השליחות הייחודית שלנו, ולשחרר בענווה את מה שאחרים כן יכולים לעזור לנו בו - זה המתכון לאיזון. כשאנחנו משחררים את הלחץ המיותר, אנחנו עוזרים לעצמנו, וגם הופכים לכלים נקיים יותר להשראת שכינה. כשהבית והחיים מתנהלים מתוך שותפות ולא מתוך קריסה, האור שאנחנו מפיצים כנציגים של ה' מאיר בצורה נקייה ועוצמתית הרבה יותר, ובכל מקום.

לתגובות: oritoz91@gmail.com