מדליה מאבו מאזן, המנון פלסטיני בירושלים: האם הריבונות הישראלית מרימה דגל לבן?

מחזה אימים שכזה לא נראה כאן מזה זמן. ח"כ אחמד טיבי ודובר משטרת ישראל, סנ"צ אריה דורון, התעמתו השבוע בשידורי חדשות 13, בעקבות הריגתו של תושב תראבין בידי שוטר במהלך המבצע המשטרתי לאכיפת המשילות בנגב. טיבי, הידוע בשליטתו הרהוטה בעברית, פתח כשכינה את המשטרה "מאפיה". דורון גינה את הדברים – וטיבי הגיב במפגן צעקני של בוז למדי הייצוג של המשטרה: "סתום את הפה כשאתה מדבר לחבר כנסת", "פקיד מושחת", "אפס" ועוד ועוד.

נעבור לרמאללה. שם, בלשכת יו"ר הרשות הפלסטינית, התייצבו מוחמד ברכה, לשעבר יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, ומחליפו בתפקיד ג'מאל זחאלקה. כזכור, השניים כיהנו כחברי כנסת. אבו מאזן העניק לברכה את "מדליית הכנענים הגדולה", וזאת (כך על פי סוכנות הידיעות הפלסטינית ופ"א), כאות הוקרה על "דרכו הלאומית הכנה, על תפקידו המאחד והנאצל בתחומי העבודה הפוליטית והחברתית" ו"כהערכה למאמציו הכנים לביסוס הזהות והשייכות הפלסטינית". בתרגום מרמאללאית לעברית: מנהיג הרשות הפלסטינית, שעד היום לא גינה את טבח השבעה באוקטובר וממשיך לממן בנדיבות משפחות מחבלים, העניק צל"ש למי שפועל מתוך שטח ישראל לקידום נרטיב המערער על אופייה כמדינה יהודית.

התמונה השלישית, אולי המטרידה מכולן, הגיעה (על פי דיווח בחשבון ה-X של Moran T) מקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערך בשבוע שעבר כנס של תא הסטודנטים "כאן פלסטין" בהשתתפות מאות סטודנטים. בלב מוסד אקדמי ישראלי, הושמע מסר של 'אחדות גורל פלסטינית': "כאן עזה. כאן הגדה. כאן הפנים (אל-דאח'ל – בתוך הקו הירוק). כאן הפזורה. כאן כל פלסטין. כאן כולנו אחד", הכריז אחד הדוברים והוסיף: "הארץ הזו ארצנו". הנוכחים קינחו בשירת ההמנון הפלסטיני "מוטני" – מולדתי. חופש ביטוי? חופש אקדמי? כן, לכל הפחות לפי תגובתה הרשמית של האוניברסיטה.

כשמחברים את שלוש הנקודות הללו – הצעקות על המסך, המדליה ברמאללה וההמנון הפלסטיני בירושלים המאוחדת – מתקבל קו ברור. לא רצף מקרי של אנקדוטות, אלא תמונת מצב של מה שניתן לכנות "החזית השמינית" במלחמת הקיום שלנו: החזית מול גורמים בתוך ישראל, הפועלים לערעור ריבונותה וזהותה כמדינה יהודית. חזית שאנחנו נוטים להדחיק ולהכחיש את קיומה.

הלחימה ב"חזית השמינית" אינה מצריכה טנקים ומטוסים, היא זקוקה לעמוד שדרה אזרחי ומוסרי. הבעיה אינה נעוצה רק בהתנהלות של מי שמנסים לאתגר את המדינה, אלא ברפיון הידיים של המדינה עצמה – שחוששת למתוח קו ברור בין חופש ביטוי לגיטימי לבין חתירה אידיאולוגית תחת עצם קיומה כמדינה יהודית.

המבצע המשטרתי בנגב מהווה אומנם סימן חיים חיוני של שלטון החוק. עם זאת, האתגר הפנימי בפניו ניצבת ישראל מצריך הרבה יותר מזה. ריבונות ומשילות אינן מסתכמות באכיפה משטרתית נקודתית; הן דורשות תודעה לאומית ברורה, שמתחילה בהכרה פשוטה: הבית הזה הוא שלנו.

חופש אקדמי וזכויות אזרחיות הן עקרונות יסוד בדמוקרטיה, אך הם אינם יכולים להפוך ל"מרחב חסין" עבור מי שמבקש למחוק את הריבונות הישראלית. אם ישראל לא תדע להתייצב מול "החזית השמינית" באותה בהירות מוסרית שבה היא מתייצבת מול האיומים שנשקפים לה משבע החזיתות האחרות, היא עלולה לגלות שניצחונות צבאיים לבדם אינם מספיקים כדי למנוע את התפוררות הבית מבפנים.