פסיכולוגים סבורים: הפכתם למבוגר האחראי בבית כילדים? כך זה ישפיע עליכם

יש אנשים שחייהם הבוגרים עמוסים עד אפס מקום, לא רק בגלל עבודה ומשפחה אלא מתוך צורך עמוק לשלוט, לרצות ולשאת אחריות. פסיכולוגים מסבירים כי אצל חלקם המקור לכך נמצא בילדות, כאשר נדרשו לתפקד הרבה מעבר למה שמתאים לגילם. תופעה זו מכונה תפקוד-יתר, והיא נפוצה במיוחד אצל ילדים שגדלו בסביבה שבה אחד ההורים התקשה למלא את תפקידו, בשל מצוקה נפשית, עומס מתמשך או משבר משפחתי.

ילדים כאלה לומדים מוקדם להיות האחראים: לדאוג לאחים, לנהל משימות ביתיות ולעיתים גם לשמש משענת רגשית להורים. בבגרות, הדפוס הזה מתבטא בתחושת אחריות מוגזמת, חרדה מתמדת ודריכות יתר לסביבה. הם מרגישים שעליהם למנוע תקלות מראש, מתקשים לנוח באמת ולעיתים חווים אשמה גם כשאין לכך סיבה ממשית.

מאפיין נוסף הוא צורך חזק בשליטה וגבולות מטושטשים. מי שגדל כשהצרכים של אחרים קודמים תמיד לשלו, מתקשה לזהות מה הוא עצמו צריך או רוצה. הדבר מוביל לריצוי יתר, לקושי לומר לא ולהדחקת רגשות, מתוך אמונה שתפקידו להיות תמיד היציב והמתפקד.

לא פעם מתפתחת גם תלות רגשית באחרים, לצד פרפקציוניזם ושאיפה להישגים גבוהים במיוחד. ההצלחה מספקת תחושת ערך זמנית, אך אינה מרגיעה לאורך זמן. לפי פסיכולוגים קליניים וארגוניים, בהם ד"ר נטלי אנדרסון ממדסטאר הלת' וד"ר דילן רוס מפסייכהאב, דפוסים אלה הם תגובה הסתגלותית לנסיבות הילדות, ולא פגם באופי.

אז מה הפתרון? תהליך הריפוי מתחיל בהכרה בכך שתפקוד-היתר לא היה בחירה חופשית. בהמשך נדרש בירור מה באמת נמצא באחריות האדם כיום ומה ניתן לשחרר, לצד פיתוח חמלה עצמית ולמידת דרכי התמודדות חדשות. עבודה טיפולית, במיוחד בגישה המתמקדת במערכות משפחתיות ובטראומה התפתחותית, יכולה לסייע בשינוי הדפוסים ובהשבת האיזון לחיים.