את לא לבד: למה הנשים הכי משפיעות בטוחות שהן בעצם "עובדות על כולן"?

הן מקימות מיזמי חסד, מנהלות מוסדות חינוך, מנצחות על מלאכת ניהול הבית ומחנכות דורות של ילדים – אבל בתוך הלב, הן מחכות לרגע שבו הבלון יתפוצץ ומישהו יגיד: "סליחה, גילינו שאת לא באמת כזו מוכשרת". תסמונת המתחזה היא המחסום השקט שמונע מנשים בעלות השפעה ועשייה ברוכה להכיר בטוב שהן עושות ולחגוג את המתנות שקיבלו. אם כן, מהן הסיבות שגורמות לכך שדווקא כשאת בשיא העשייה, בין אם בחוץ ובין אם בין כותלי הבית, את מרגישה הכי מזויפת? ואיך ניתן להחליף את הספק העצמי בענווה בריאה וביטחון?

זה קורה בדרך כלל רגע אחרי שקיבלת שבחים על ניהול של פרויקט מורכב בעבודה או כשמבקשים ממך להעביר שיעור בקהילה. אבל זה קורה גם ברגעים הקטנים והחשובים בחיים: כשאת מצליחה להרגיע סערת רגשות של ילד בתבונה, כשאת מנהלת תקציב ביתי ביד רמה או כשמישהי מחמיאה לך על היכולת שלך להיות נוכחת באמת ולהקשיב למי שזקוקה לך, למרות העומס.

במקום תחושת סיפוק, את מרגישה את הספק. "זה היה במקרה", את לוחשת לעצמך. "הם פשוט לא רואים מה קורה אצלי באמת", "הילד היה עייף אז הוא הקשיב", או "הם פשוט עוד לא עלו עליי".

ברוכה הבאה למועדון המתסכל של תסמונת המתחזה (Imposter Syndrome). באופן אירוני, ככל שאת מתקדמת יותר, משפיעה יותר ופועלת למען הכלל והמשפחה, כך הקול הפנימי הזה הופך לצעקה.

את אומרת לעצמך: הם לא רואים מי אני באמת

למה דווקא אנחנו?

למרות שהתופעה קיימת אצל כולם, נשים מאמינות חוות לעיתים קונפליקט ייחודי שמעצים את התחושה הזו:

1. בין ענווה להקטנה עצמית: מגיל צעיר אנחנו מחנכות את עצמנו ל"והצנע לכת", אך לפעמים הגבול בין ענווה אמיתית לבין חוסר יכולת להכיר בכוחות שניתנו לנו מטשטש. אנחנו מרגישות שאם נאמר "אני אמא טובה" או "אני מנהלת מוכשרת", אנחנו חוטאות ביוהרה, ולכן מעדיפות לבטל את עצמנו.

2. השתדלות מול "סיעתא דשמיא": האמונה שהכול מאת השם יתברך היא יסוד חיינו, אך לעיתים נוצר בלב בלבול. אנחנו משתמשות בידיעה שהכול ממנו כדי להתעלם מהשותפות שלנו בתהליך. במקום להודות להשם על הכוחות שהוא נטע בנו, אנחנו מבטלות את המאמץ וההשתדלות שלנו כ"לא קיימים". כשאת אומרת "זה לא אני, זה רק השם", מבלי להכיר בכך שהוא בחר בך כשליחה ונתן לך כלים ייחודיים, את סוללת את הדרך לתחושת ה"מתחזה".

3. מנכ"לית של הבית: ניהול הבית היהודי וחינוך ילדים הם מהמשימות המורכבות בעולם. כשאת מנסה להיות גם אמא נוכחת, גם מחנכת, גם רעיה וגם אשת מקצוע, תמיד יהיה תחום שבו תרגישי שאת "רק מעמידה פנים". הפער בין הבית האידיאלי לבין המציאות של ערמות הכביסה והוויכוחים היומיומיים, יוצר תחושת זיוף תמידית.

כשאת פוחדת "להיחשף": המחיר הכבד של השתיקה

הפחד להיחשף כ"מתחזה" גורם לנשים רבות להימנע מקבלת תפקידי הנהגה, לא להביע את דעתן בפורומים חשובים ולהישאר באזור הנוחות. המחיר של השתיקה הזו הוא כפול: העולם מפסיד את השפעתך, ואת נשארת כלואה בתחושת חוסר ערך. בבית, זה עלול לגרום לנו להסס בחינוך הילדים, לוותר על הצבת גבולות נחוצה או להרגיע רגשות אשם כבדים על כל טעות קטנה, כי "הנה, עכשיו יראו שאני לא באמת יודעת מה אני עושה".

אבל האמת היא שאין שום תרמית. הכוחות שקיבלת - הסבלנות, היצירתיות, יכולת הארגון והלב הרחב - הם כלי עבודה שהופקדו בידייך. הכישרון הוא שליחות, והעובדה שאת מצליחה להשפיע לטובה על סביבתך ועולמם של ילדייך אינה "במקרה" או "טעות במערכת", אלא הוכחה לכך שאת נמצאת בדיוק במקום שבו את צריכה להיות, עם כל הכלים הדרושים למשימה.

אז איך מפסיקים להרגיש כמו מתחזה?

שינוי הגישה מתחיל במעשים קטנים שמחזקים את הביטחון הפנימי:

• הפרידי בין רגש לעובדות: כשהקול הפנימי אומר "אני לא יודעת מה אני עושה", תזכירי לעצמך שזו תחושה, לא עובדה. הסתכלי על התוצאות בשטח: הילדים שמחים? הפרויקט הצליח? אלו העובדות.

• קבלי מחמאות כפשוטן: בפעם הבאה שמישהי מחמיאה לך, נסי לענות ב"תודה רבה", מבלי להסביר למה זה היה "רק מזל" או "בזכות מישהו אחר". תני לטוב לחלחל פנימה.

• שתפי חברה קרובה: תגלי מהר מאוד שאת לא לבד. כמעט כל אישה שאת מעריכה חווה רגעים דומים. השיתוף מוציא את הסוד לאור ומקטין את כוחו של הפחד.

• הפכי את הענווה לשמחה: ענווה אמיתית היא לא להגיד "אני כלום", אלא להגיד "אני כלי להפצת הטוב בעולם". כשאת מכירה בכוחותייך, את לא מתגאה בעצמך, אלא מודה למי שנתן לך אותם.

תרגיל כתיבה: "מכתב לכוחות שבתוכי"

כדי להתחיל לשחרר את האחיזה של התסמונת הזו, נסי את תרגיל הכתיבה הבא.

שלב 1: זיהוי הקול המעכב

תני שם ל"מתחזה" שלך. איך היא נראית? מה היא לוחשת לך כשמגיעה הזדמנות חדשה או כשאת מקבלת מחמאה?

שלב 2: ארגז הכוחות שלי

במקום להסתכל על "מזל", רשמי 3 הצלחות מהחודש האחרון. אחת מהעבודה/קהילה, ואחת מניהול הבית או חינוך הילדים. ליד כל הצלחה, כתבי ביושר איזו תכונה שלך באה כאן לידי ביטוי (יצירתיות? הקשבה? נחישות? חשיבה מחוץ לקופסה? יכולת הכלה? ראייה מערכתית?).

שלב 3: שאלה של אמונה

שאלי את עצמך: אם הקדוש ברוך הוא נתן לי את המשימה הזו (התפקיד, המשפחה הספציפית הזו, הילדים האלו), האם יכול להיות שהוא טעה? אם הוא מאמין בי שאני יכולה, מי אני שאפקפק בו?

שלב 4: מכתב הסכמה

כתבי לעצמך משפט אחד של השלמה: "אני מודה על הכלים שניתנו לי לנהל את עולמי, בחוץ ובבית, ובוחרת להשתמש בהם בשמחה ובביטחון. השליחות שלי היא התשובה הכי טובה לספק".

המאמר נכתב על ידי שירה פריאנט, יוצרת תוכן ומשוררת, מאמנת בשיטת הרב פנגר לניהול רגשות, בשילוב כתיבה ככלי להתבוננות וצמיחה.

רוצה שאכתוב על נושא מסוים? יש לך שאלה שאת רוצה לשאול? כתבי לי מייל shira.milatova@gmail.com