שורד השבי איתן מור על התקופה בעזה: "אמרתי תודה בכל ערב על זה שנשארתי עוד יום בחיים"

העיתון "מקור ראשון" פרסם היום (שישי) ריאיון ראשון עם שורד השבי איתן מור. אחרי שנתיים ברצועת עזה מור סיפר על רגעי החטיפה, על הרעב הכבד במנהרה, ועל שירי חנוכה בשבי חמאס.

על הרגע בו נחטף ממרחב רעים, ועל ידי מי, אמר שורד השבי: "ראינו הרבה עזתים מגיעים בקבוצות, עם סכינים. 'בלתי מעורבים' שהחליטו להתערב. התחבאנו שם. היו אנשים שרצו לחזור לכיוון המסיבה ברעים, אמרתי להם שלא יעשו את זה. ראינו משם שריפות, שמענו ירי. אמרתי לרום ברסלבסקי, שנחטף גם הוא, שראיתי גופות שאני רוצה לפנות ואני לא יודע מה עוד יעשו איתן המחבלים".

"הלכנו שנינו והתחלנו לסחוב צעירה ז"ל. ביקשתי מעוד שניים שיבואו לעזור ושמנו אותה באיזו גומחה. ואז באנו לקחת מישהי נוספת, שעברה אלימות קשה, אבל לא הספקנו. שלחתי הודעה לאליקים (אליקים ליבמן ז"ל)  'איפה אתה'. הוא ענה שהוא באוהל עם הפצועים. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו. אמרתי לרום שאני הולך לחפש אותו. חזרתי חזרה לשטח המסיבה והוא בא איתי. אמרתי לו שאם אנחנו רואים מחבלים, אנחנו רצים הכי מהר שאפשר".

"בדרך אנחנו רואים אנשים גוססים ונופלים, ואי אפשר לעזור להם. אי אפשר לעשות כלום. פתאום מגיעים לכיווננו שלושה מחבלים עם וסטים, צועקים לנו בערבית לעצור. הם היו במרחק של 30 מטר. התחלנו לרוץ, והאמת שאין לי מושג איך נשארתי בחיים. הם ירו עלינו, והכדורים שרקו לי ליד הראש. ראינו טרקטורונים של אבטחה, ורום שאל אם נתניע. אמרתי לו שלא נספיק, שעדיף להמשיך לרוץ. הצלחנו להימלט מהם, אבל אחר כך תפסו אותנו 'בלתי מעורבים'".

לדברי איתן, "את רום תפסו חמישה אנשים והורידו אותו לרצפה, אותי תפסו שניים. אחד עזב והמשיך לרום, את השני הצלחתי לדחוף. נתתי לו בוקס והמשכתי לרוץ. היה באדמה שקע קטן עם שיחים, קפצתי לשם. אבל אז תפסו אותי שמונה בלתי מעורבים, חלק מהם ילדים, אולי בכיתה ג'. היו להם סכינים, מסורים, פטישים. וכולם יחד מפוצצים אותי מכות, עם כל מה שיש להם. הצמידו אליי סכין, הייתי בטוח שאני הולך למות עכשיו. ואז הגדול מביניהם אומר לי באנגלית, 'או שתמות עכשיו או שתבוא איתנו לעזה'. אמרתי 'לעזה'".

"בעזה הלבישו אותי כמו עזתי, שמו עליי כובע. אחרי שעה בערך הגיע ג'יפ אפור, ולקחו אותי למקום ליד בית החולים האינדונזי. שם אני מחכה, לחוץ של החיים. אחרי יותר משעה ברכב, הגיע עז א־דין אל־חדאד", כיום ראש הזרוע הצבאית של חמאס. "הוא היה חבוש כובע, התחיל לדבר איתי בעברית. אמר  'אל תדאג, עוד שבועיים אתה יוצא מפה'. לקח ממני פרטים, את השם שלי, השם של אבא, תעודת זהות, מספר טלפון שלי, של אבא".

כחודש אחרי תחילת המלחמה הורד איתן בפעם הראשונה למנהרה. "האמת ששמחתי, כי ההפצצות בתחילת המלחמה היו אינטנסיביות מאוד. באו על העיר עזה חמש חטיבות. לחץ צבאי מסיבי. זה מפחיד מאוד. כשהייתי עם זיו ברמן, היינו מדברים. חיברו אותנו ביום הארבעים בערך. במצטבר, יותר משנה במשך כל התקופה הייתי לבד. עברתי הרבה תחלופות ומקומות. אז ביקשתי ממישהו שם שיכתוב לי את האותיות, למדתי אותן והתחלתי לקרוא. הגעתי למצב שקראתי ספרים בערבית, יודע לכתוב, מדבר שוטף, כולל ביטויים שלהם".

"הייתה פעם אחת, שבה זיו ואני ישבנו בכלוב במנהרה, ממש כלוב מברזל, גודל כמו של חדר שירותים בבית, שאפשר לעמוד רק בהתכופפות. היינו שם עם רון קריבוי, אבל הוא השתחרר בגלל הדרכון הרוסי שלו. כמה ימים אחרי שהוא יצא, הגיעו אלינו עומרי מירן ומתן אנגרסט, ובאמת הייתה שמחה גדולה. לראות עוד אנשים שעוברים איתנו את הקושי ביחד. ופתאום עומרי אמר שחנוכה עכשיו. אז התחלנו לשיר שירים של חנוכה, החמאסניק התעצבן עלינו, אבל זה היה מגניב לשיר. עוד היינו אופטימיים אז שנצא, כי הנה רון יצא, ואז הנשים בטח יצאו תוך כמה ימים, ואנחנו אחרונים אבל בקרוב. חשבנו שתוך שבועיים אנחנו בחוץ".

לשאלה אם היו מחשבות על בריחה השיב מור: "ברור שהיו, אבל זה לא משתלם. גם אם תיקח נשק, תירה במישהו ותצא – כל השכונה תהיה עליך. יהרגו אותך".

על הרעב בשבי סיפר: "אתה אומר לעצמך 'תחשוב על המשפחה' אבל המוח שלך חושב רק על אוכל. אתה מנסה לחשוב על סבתא, אבל איכשהו המחשבות נודדות לקציצות שהיא מכינה. איזה טעם יש להן. ולמרות כל זאת, הקפדנו מדי ערב לומר תודה. תודה על מה שהיה באותו יום. תודה שהפיתה שקיבלנו הייתה בלי חול. תודה על הפינג'אן שנתנו לנו. למרות שאני רעב, למרות שירדתי 15 קילו, אומרים כל יום תודה על מה שיש. כי חושבים על המשפחות השכולות ועל הפצועים. תודה שאנחנו שלמים בגופנו, אולי לא במשקלנו, אבל עדיין בחיים".

לדבריו היו רגעים שחשב של יחזור ארצה: "בהתחלה הייתי יותר אופטימי. עם הזמן הבנתי שחמאס לא מוותרים, וגם הממשלה לא מוותרת. הבנתי שהדבר הכי טוב, שיכול להקל עליי, הוא פשוט להשלים עם זה שאני אמות בעזה. אמות או אחזור אחרי הרבה שנים. ההשלמה הזו עזרה לי לחיות את הרגע. זה, ולומר תודה בכל ערב על זה שנשארתי עוד יום בחיים. שכחתי כבר מהארץ. הייתי חושב לפעמים על ההורים, על המשפחה, על נזי הכלבה, על החברים, אבל זה היה כמו בחלום רחוק מאוד".

בריאיון נשאל אם היה מדבר עם אלוקים בעזה ואמר: "כן. מדבר לאוויר, בתקווה שאלוקים שומע. אומר לו 'וואלה, תעשה שאצא מפה. הלוואי שההורים שלי חיים את החיים. הלוואי שטוב למשפחה'. הייתי אומר כל יום 'הלוואי שלחטופים שפה יהיה יותר קל, שייפלו על אנשים סבבה'".