איך ייתכן לדרוש מאב שיורה לבנו אהובו לשבת על כיסא גלגלים?!

"מה נשמע, מוישל'ה, מה קורה איתך? בתקופה האחרונה ניכר כי עובר עליך משהו... אתה מכונס ומסתגר באופן חריג, יש לי תחושה כי מטען כבד יושב על לבך. לבטח משהו מטריד אותך?!". כך פונה אבא אלי בקול מודאג, כשהוא נעמד בפתח חדרי, מוצא אותי ישוב על הכסא הצמוד לשולחן בתנוחה הקבועה, והפעם מהורהר באופן חריג.

"הכל בסדר, אבא היקר, חולשה שגרתית וחולפת, כנראה משהו שקשור איכשהו לחום המעיק".

תגובה טבעית ומתבקשת של בחור גיבור ועצמאי, זה שלא ממהר לפתוח את סגור לבו, ומנסה בכל דרך לשמור על עצמאותו. אך אבא מנסה בכל זאת לשדל, ואולי לפתוח שביל צר אל חדרי לבי.

"אולי בכל זאת משהו מעיק עליך, מוישל'ה היקר? תספר לי, אני משתוקק לעזור ולתמוך בכל דרך אפשרית".

האמת, ברגעים האלו, מרוב בלבול וחוסר אונים, כשאני חש קרוע בין רצוי למצוי, חרד מכל קצה של הכרעה, כ"משפט שלמה" בשעתו. חזרתי להיות ילד קטן שפוסע את צעדיו הראשונים בעולם סואן ואכזרי, משווע לכתף שתתמוך בו, ולאוזן שתקשיב לו.

על הרקע הזה, זאת הייתה שעת הכושר הראויה לאפשר לי לפתוח סוגייה כה רגישה בשיח פתוח עם אבי, בתקווה שלבטח, כאבא טוב ועם פערי הגיל שמפרידים בינינו, תהיה לו התבונה הנדרשת לשבת על המדוכה הקשה, ולהכריע בה.

"אבא היקר, בטח שמת לב למצב ההתניידות שלי בחדשים האחרונים".

"כן... אתה יודע, משה אהרן אהובי, כמה כואב לי. אין יום שאני לא מעתיר עליך בתפילה, בדמעות", כך אבא בקול שבור ומיוסר, מנסה להסתיר דמעה מבצבצת בזווית עינו.

"לא, אבא! לא היה בדעתי להכאיב לך, חלילה, לא זה מה שמטריד אותי. אני מאמין באמונה שלימה כי אני בתהליך מושגח ומדוקדק, ולא נתון לחסדיה של אף מחלה. אני כן מוטרד מהחשש הכבד – שמא אני מנסה לברוח מהמציאות, ובכך מחמיץ את התפקיד המיוחד שלי בפרשת הדרכים הזאת.

"אתה יודע, אבא, הגעתי למסקנה כי על פי הנתונים הקיימים, מצד השכל הישר אני מוכרח כרגע להשתמש בכיסא הזה, ואם כך פני המציאות, זאת אומרת שהקב"ה מצווה עלי כרגע להשתמש בכיסא גלגלים!

"אולם מאידך אני לא מצליח להבין – כיצד זה משתלב יחד עם המשנה הסדורה לי מאז שאובחנתי. אבא, הרי אתה יודע איך במשך השנים האחרונות נלחמתי בחירוף נפש להגביה את הראש מעל המים, במאבק עז על הרצון שלי להישאר חי, כשהיה ברור לי כי אין דרך אחרת מלבד מלחמה. ואם כן, איך אוכל לעשות צעד מסוכן כזה, מהלך שכל כולו כניעה והתרפסות, ואחריתו מי ישורנה? אני חש כי בכך אני עלול לסכן את מעמדי הגשמי והרוחני גם יחד".

אבא הקשיב בדומיה, מעכל את המילים האחרונות. חלקן ודאי הפתיעו אותו. אך מהר מאד הוא התעשת, מנסה למשול ברגשות הגואים ולהיכנס למדוכה הסבוכה.

פניו לבשו ארשת רצינית, ובין רגע מצחו התמלא בשורות שורות של קמטים, וכך דקות ממושכות בחשיבה מאומצת, כשמידי פעם הוא מעלה טענה אחת ומנסה לצדד בה, וברגע הבא הוא מצדד בשנייה. כל העת הוא מנסה לעשות סדר וחלוקה הגונה בין אבא רחמן למבוגר אחראי, אולי ימצא מהלך שיווסת באופן הנכון בין השכל לרגש, אך ללא הצלחה.

ואז אבא פנה אלי, כשראשו מורכן, בקול סדוק: "משה אהרן היקר, חשבתי וחשבתי, ניסיתי למצוא פתח כלשהו לפתרון, אך לשווא. צר לי, אינני מסוגל להכריע בעצמי בשאלה כה טעונה. הייתי משתוקק להיות אתך ולתמוך בך ברגע הקשה הזה, אך דווקא כמי שהכי אוהב אותך בעולם, ניגוד העניינים שלי חריף מדי. אני בטוח שה' הטוב יוביל אותך גם כאן לעצה נכונה וטובה.

"אינני מסוגל!", חתם אבא, כשהפעם הדמעות כבר במורד לחיו, מסגירות את הכאב האצור בלבו.

אבא סב על עקבותיו, משאיר אותי לבד, ואני שבתי אל הרהורי, מנסה לסכם את הרגעים האחרונים. אני מבין כי כנראה ניסיתי להטיל על אבא משימה רגשית כבדה מדי. איך ייתכן לדרוש מאב שיורה לבנו אהובו לשבת על כיסא גלגלים?!

המדוכה עדיין נותרה בעינה, הספק בוער, לא נותן לי רגע של ישוב הדעת, ואני מנסה לשרטט את הצעד הבא. "אם אבא שלי לא מסוגל להכריע עבורי, מוטב שאפנה לאנשי מקצוע, כאלו שעוסקים בתהליכי הנפש המורכבים", עלתה מחשבה ריאלית במוחי. בתקווה שהם כאלו שאינם נוגעים בדבר, הם יוכלו לתת לי עצה הגונה ואובייקטיבית, כזו שתוציא אותי מהסבך.

אמנם מאז ומתמיד המפגשים מהסוג הזה עם אנשי מקצוע, אלו שמנסים להיכנס פנימה ולעשות סדר כלשהו, לא התאימו לאופי העצמאי שלי. אולם עתה, בצר לי, ניסיתי את מזלי. אולי הפעם יהיה זה פתרון הגון.

וכך עברתי מאחד למשנהו, בניסיון לגלות שם "נוסחת פלא", אך בפועל – ללא שום מענה כזה שיניח את דעתי, עד שמצאתי את עצמי שב אל אותה נקודה שממנה באתי.

אם בתיאור שבו פתחתי זה הסתיים על רקע "מחובר מדי", הפעם היה זה "מנותק מדי". עם כל הרצון הטוב והאמפתיה שנשפכה שם, "כנראה אינם מכירים את האופי שלי, ואת יחסיי הקשים עם סממני נכות", הפטרתי לעצמי בייאוש.

שבתי אל עצמי, מנסה לכנס שוב ישיבת חירום, לחשב את הצעד הבא, כשהחושך מכסה את כל כולי, חש כנער צעיר שנקלע לסבך של ממש בשיאו של מסלול הליכה מפרך, ללא תקשורת מינימלית, ללא מפת דרכים, והכי נורא – ללא ידיעה בסיסית בתוואי הדרך. אך כמו תמיד, הפתרון היה טמון בבעיה בעצמה. המסקנה הייתה ברורה וחדה – אם הקב"ה הניח אותי במצב בודד כל כך, ללא אפשרות לקבל תמיכה ותושייה מאי מי, כנראה שיש משימה יקרה מאד שרק אני בעצמי אוכל לבצע.

היום, לאחר התבוננות מעמיקה, אני מבין למפרע כי אמנם אם המדוכה הקשה הייתה מסתכמת בבעיית התניידות טכנית, הקב"ה יכול היה בוודאי לשלוח לי יועץ ראוי ומתאים שייתן לי עצה הגונה, או לחילופין, באופן כואב יותר – להחליש את רגלי עוד יותר ובכך לקבוע לי עובדה. אולם הייתה כאן תכלית עמוקה יותר – הבורא רצה להוביל אותי לרגע הנכסף שבו אזכה לקבל עלי עול מלכות שמים, כך שאם ארצה לעשות זאת בשלימות, לא אוכל להישען על אף הכרעה של זולתי, משום שמלכות אמיתית היא זאת שבאה מבחירה מוחלטת.

וכך, ביום בהיר, לא באופן דרמטי במיוחד, ישבתי עם עצמי לנסח את ההחלטה הבאה. והאמת, לאחר המסע המרתק, העשיר בתובנות מעמיקות ומעצימות, זאת הייתה תוצאה מתבקשת. אולי רגע של מבחן נוקב, עד כמה הפה והלב שווים.

* * *

אם עד כה זכיתי לצעוד בבטחה כשהקב"ה אוחז בי בחמלה, מרעיף עלי אהבה בלי גבול ומצייד אותי בכלים רבי עוצמה כדי שאוכל להתקיים, הגיע הרגע שבו התהפכו היוצרות, ומילד קטן ומפונק של אבא טוב שבשמים שלא מפסיק לקבל, נדרש ממני להיות זה שמוכן גם לתת.

השורה האחרונה ודאי גורמת לכם להרים גבה. כיצד ניתן להשתמש במילה "נותן" כלפי שמיא? וכבר אמר איוב – "אם צדקת מה תתן לו".

אמנם כן, כשכל מציאותנו היא אך ורק קבלה ממנו יתברך, לעולם לא נוכל להיות כנותנים, ואף המעשים הטובים שאנו עושים, לא בהכרח נזכה על ידם להיות כנותנים, בפרט כשאנו זוכים לקיימם מתוך חיבור פנימי ועמוק.

אך יש מקום אחד שבו אנו, מהצד שלנו, נמצאים כביכול בעמדה של "נותנים": כשמוצבת בפנינו בחירה האם להישאר אחוזים בדעת שלנו ולעבוד את יוצרנו בכפוף אליה, או להניח אותה בצד ולעשות את מה שנדרש מאתנו אף בניגוד אליה.

כשיהודי מחליט לעשות את מה שהקב"ה רוצה ממנו, כשבדעת שלו ברור כשמש כי זה בלתי אפשרי, ההתנגדות שבתוכו עדיין בשיאה, הלב שלו פשוט ממאן, ומעל הכל הוא איננו מחויב בזה – ובכל זאת הוא בוחר – ביוזמה אישית! – להתעלות מעל הכל, להרכין ראש בפני יוצר הכל, "לבטל רצונו מפני רצונו יתברך", ללא שום השגה וללא שום חיבור וטעם, יש כאן ממד של נתינה, קיום רצון ה' באופן היותר נקי וטהור.

* * *

כאשר הוצגו בפני הנתונים הברורים באופן קוטבי וחד כל כך, הבחירה הייתה נעימה ומהירה יותר.

מצד אחד, מצב ההתניידות שלי, שאם לא נס של ממש – הגיע לסף של בלתי אפשרי, מה שהבהיר לי בצורה הכי מפורשת כי הקב"ה רוצה שאמצא פתרון אחר,

ומאידך – משנתי הברורה מאד לא הותירה לי אף מקום לספק, כי כל מחשבה על פתרון אחר היא מעשה התאבדות, חתימה על חוזה של קבע עם נכות לצמיתות.

או אז הבנתי כי אני עומד כעת בפני הבחירה הכי גורלית בחיי – אני, או הוא יתברך.

נאמן לבוראי ולתכלית שלשמה באתי, בחרתי במעשה הכי יקר בעולם – "ויתנו לך - כתר מלוכה".