חושב שאתה יודע איך להתמודד עם פגיעה? חכה שתשמע את זה

יש רגעים בחיים שבהם מישהו פוגע בנו - מילה לא במקום, מעשה לא מתחשב, טעות שחוזרת שוב ושוב. ברגע הראשון הטבע האנושי רוצה להגיב מיד ולהגן על הכבוד האבוד. אבל אם ננסה לדמות לבורא עולם, נבין שדווקא הגדלות האמיתית מתגלה ביכולת לשאת, לחכות, לא למהר למחוק אדם מחיינו. כמו שהורה ממשיך לאהוב ילד גם כשהוא מפשל, או חבר טוב שמלווה אותנו גם כשנפלנו - כך גם מלמדים אותנו חכמינו על מידת הסבלנות האלוקית כלפינו. ומתוך כך אנו מבינים עד כמה גם אנחנו יכולים לגלות סבלנות זה לזה, לסלוח, למחול, להבליג – ובכך להידמות עוד ועוד לאלוקים.

כך כותב המקובל הגדול רבי משה קורדובירו בספרו "תומר דבורה", בבארו את המידה השנייה מתוך 13 מידות הרחמים של הקב"ה: "נושא עוון".

"וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם", כותב הרב קורדובירו בהתפעלות, "שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן: 'הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד', וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר: 'פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי', וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים. יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ'. וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ, אוֹ כוֹרְתוֹ, אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ, עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא".

כלומר, כל עבירה שאדם עושה יוצרת "משחית" - כוח רוחני מקטרג. חז"ל אומרים: "העובר עבירה אחת – קונה לו קטיגור אחד". המשחית הזה עומד לפני הקב"ה ומעיד: "פלוני עשה אותי". ולאור זאת, היה מן הדין שהקב"ה לא יקיים בריאה רעה כזו, אלא יאמר: “אני איני מפרנס משחיתים; שיתקיים מכוח מי שיצר אותו". אם כך היה, המשחית היה פוגע באדם מיד - נוטל את נשמתו או מעניש אותו כפי חומרת החטא - עד שהיה מתבטל.

ממשיך רבי משה קורדובירו: "וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן. אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הָעַיִן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ - זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ".

הסבר הדברים: אף שהיה ראוי שהמשחית שנברא מן החטא ייענש את האדם מיד, הקב"ה אינו עושה כך. במידת רחמיו הוא נושא וסובל את המשחית, ואף מקיים ומפרנס אותו, כמו שהוא זן את כל העולם, כדי לתת לאדם זמן לתקן.

ביטול המשחית יכול לבוא בשלוש דרכים:

• תשובה וסיגופים - שהאדם ישוב וימחה בעצמו את המשחית.
• ייסורים או מיתה - שהדין האלוקי יכפר עליו.
• תשלום העוון בגיהינום - ששם ישלם את חובו עד שיתבטל המשחית לחלוטין.

מוסיף רבי משה קורדובירו: "וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן: 'גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא', וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל: 'כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל יֵרָצֶה זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ פֵּרוּשׁ לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן?!'". כלומר, כאשר קין אמר "גדול עווני מנשוא", פירשו חז"ל: אתה, ריבונו של עולם, נושא ומקיים את כל העולם – ואף את המשחיתים; אך עווני כבד כל-כך עד שאינך יכול "לפרנס" אותו עוד.

מסכם רבי משה קורדובירו את המידה השניה מתוך 13 מידות הרחמים: "אִם כֵּן, הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב. יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ - עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ, וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא".

לסיכום, מן הדברים עולה כי מידת הסבלנות שהקב"ה מגלה כלפינו היא עצומה: למרות שהאדם בורא משחית רוחני על-ידי חטאיו, והיה מן הדין שהמשחית יעניש אותו מיד, הקב"ה איננו עושה כן. הוא נושא, סובל ומקיים אפילו את הבריאה הרעה שנוצרה מהעוון, רק כדי לתת לאדם עוד זמן לשוב, להתחרט ולתקן. זוהי סבלנות שאין כדוגמתה - לשאת משהו רע שנוצר מחטאו של אדם, ולהמשיך להעניק למשחית עצמו חיים.

מכאן לומד האדם לקח גדול לחייו. כשמישהו פוגע בו, הרע עדיין קיים, והפגיעה עדיין לא תוקנה. טבע האדם הוא להשיב נקמה שערה, להחזיר, לנקום ולהתרחק. אבל מידת הסבלנות מלמדת אחרת: להמתין. לתת לזולת זמן להכיר בטעות, להבין, ולתקן. לא למהר למחוק אדם בגלל רגע אחד של חולשה, בדיוק כמו שהקב"ה אינו מוחק אותנו על החולשות שלנו.

כך למשל, חבר שאמר מילה פוגעת ברגע של עצבים. במקום לנתק קשר, אפשר לעצור, לנשום, ולהניח שאולי הוא היה לחוץ או לא מרוכז. סבלנות מאפשרת לו לחזור ולהתנצל כשהסערה שבתוכו תירגע. גם בתוך המשפחה, כשבן זוג מאחר שוב או כשילד נוהג בחוסר אחריות, הסבלנות אומרת להדריך, ללוות ולהניח מקום לתהליך - להבין שתיקון אמיתי לא מתרחש בן-לילה.

אפילו בחיי היום-יום בעבודה, כשקולגה פספס פרט וגרם לעומס, אפשר לבחור שלא לפגוע בו. במקום זאת, להסביר, לכוון, ולתת הזדמנות ללמוד. כך גם מול שכן או חבר שגילה חוסר רגישות - לא לקבוע את דמותו על פי רגע אחד, אלא לתת לו את האפשרות לצמוח ממנו.

בסופו של דבר, כמו שהקב"ה ממתין לחוטא עד שישוב ויתקן, כך גם אנו נקראים להמתין לזולת. לשאת את הרע הזמני, לתת מקום לתיקון, ולהאמין בכוחו של האדם להשתנות. זו סבלנות שאינה חולשה, אלא חוזק גדול ואלוקי, אותו ניתן לגייס מנשמת האדם שחוצבה ממקור עליון.