כיסא הגלגלים המתקרב: יש גבול עד כמה אפשר להשתמש בפתרונות זמניים, לבעיה קבועה

יום שישי ארוך של קיץ, במחציתו השנייה, ואני בדרכי אל הישוב שעלבים, שם תיערך שבת השבע ברכות לאחותי הצעירה. ברקע מחרוזת צלילי שבת מתנגנת במערכת השמע, מנסה לתרום את חלקה לחוויית הנסיעה. מכל עבר נשקף נוף הררי של אזור מודיעין, מרחיב את הדעת. תנועת המכוניות משתרכת לאיטה, כיאה לערב שבת אחר חצות.

תוך כדי שאני מתלבט אם לברוח לשוליים, כדי לסמוך עליהם בשעת הדחק, ובכך לנסות לדלג על פקק התנועה, הפלאפון מצלצל על הצג גיסי המסור, מתקשר אלי היישר מהמתחם בשעלבים, לדווח לי על תנאי השטח. בקולו שזורה נימה של אכזבה מהולה בהתנצלות, על התנאים שלא בדיוק תואמים את צרכי ההתניידות שלי, אך בסוף השיחה הוא מרגיע: אל דאגה – אתה תשב, ואנחנו נגביה. בכפוף ל"גירסה החדשה".

אמנם מאז האירוסין בחודש ניסן, העלו במשפחתי כל העת את הצורך למצוא מקום מתאים לשבת השבע ברכות, בהדגשה על כזה ש"יהיה מונגש גם למשה אהרן". אך כלמוד ניסיון מההרפתקה האחרונה מצפת, לא היו לי ציפיות רבות. תיארתי לעצמי כי עם כל הרצון הטוב, לא בהכרח כך יהיה במציאות. ולכן שיחת הטלפון הזו לא הייתה דרמטית במיוחד עבורי, הבנתי מהר, כי הסיפור חזר על עצמו גם כאן, מה שרואים משם לא רואים מכאן.

יתירה מכך, עם הטעם הטוב שנותר ספוג בי מההמראה האחרונה, ודאי לא הייתה לי סיבה להיבהל מהסיטואציה, ומשכך יישרתי קו עם המציאות באופן מיידי, בהבנה כי גם הפעם אזדקק להמריא ממקום למקום בעזרתם של אנשים טובים, כשבתוך תוכי אני ממשיך להיות נאמן לרוח החדשה שנופחה בי – "אינני נכנע אל הנתונים, אלא אל העומד מאחוריהם".

אכן, כמה דקות לאחר שהגעתי ליעד, סמוך לחנייה המתינה לי כורסת עור רחבה ומפנקת. תוך כדי שאני מתיישב בדרך אל ההמראה, והפעם ב"מחלקה ראשונה", גיסי המסור מבהיר לי כי הפעם הפער גדול מדי – קמפוס ענק ורחב ידים עם שבילים ומדרגות הפזורים בו לרוב, מובילים בין מבנה למשנהו, "לא משהו שבא ברגל". לכן לא תהיה ברירה אלא להתנייד על הכורסה הזו במהלך כל השבת, בעזרתם של אלו שישהו אתנו במתחם.

אמנם זו לא הפעם הראשונה שלי, אך הפעם היה זה נעים פחות, כשאני, כאורח בשמחה משפחתית, בוחר להופיע במהלך שבת שלמה במין מחזה פורימי משעשע, כשאני נישא על גבי כורסה, משל הייתי החתן בעצמו, וכל זה כשאני מוקף בבני משפחה מהמעגל הרחב, שלראשונה מכירים אותי בגירסה החדשה והמשונה הזאת. ללא ספק מבוכה קשה.

אולם אני מוכרח לציין כאן נקודת אור עוצמתית, שמתנוצצת דווקא בסיטואציות מביכות כאלה, ומשככת כאבים באופן מיידי, ביחוד כשאלו באים באופן בלתי צפוי – ברגעים האלו, כשאני יושב על הכורסא ומרחף באוויר, ראשי מורכן ועיני עצומות, בדמיוני אני שומע היטב את הלחשושים הדוקרניים של אלו שצופים בי כעת במבט ממסכן, מלא רחמים, כמחט בבשר החי. באמת גדול עלי...

ואז, המפלט היחיד שלי הוא – לברוח אל אבא האוהב שבשמים, ולהתרכז דווקא במבט האוהב שלו. גם הוא צופה בי כעת, אבל הוא דווקא גאה בי!

וכך אני מתנתק בייתר קלות מכל שיפוט כזה או אחר של בן אנוש, חש במרכזו של מדבר שומם ללא נפש חיה, רק אני והוא יתברך.

השבת הגיעה לסיומה, ואני שב הביתה, מתיישב עם עצמי לסכם חוויות, מנסה לערוך השוואות בין זו האחרונה לזו הראשונה מעיה"ק צפת, ולמרבה הפלא אני מגלה כי הפעם הזאת נותרתי בתחושה קשה ומרירה – משבר אמון. יש גבול עד כמה אפשר להשתמש בפתרונות זמניים... לבעיה קבועה!

אני חש כאחד שמנסה לשווק בכוח זהות בדויה, כשבדמיונו הוא מצליח לרמות את הסובבים אותו, ובעיקר את עצמו, כי הוא איננו מוגבל. בין נאיביות חמורה לטיפשות מוחלטת.

אמנם הרוח החדשה שהמתיקה לי את הכניעה בטעם עמוק ומשחרר נותרה במקומה, יציבה וחזקה, אך מסתבר כי הקב"ה רצה להוביל אותי קדימה, ולכן הוא לא נתן לי להיאחז בנתוני המעבר האלו ולאמצם כפתרון מקורי קבוע, מה שהביא אותי לתחושת חידלון נוראה.

וכך, ביום שאחרי, הכרזתי על פתיחת מערכה של "חשבון הנפש פנימי", כשאני מרשה לעצמי לפתוח בזהירות את הסוגייה הכי רגישה בעיני.

אמנם במשך שנים הצלחתי בהתעקשות אמיצה למשוך עוד, ולחכות בסבלנות לישועה שתבוא, ובכך להותיר אותה סגורה מחוץ למגרש, כשתוך כדי אני ממשיך ללחום, ולשמור על עמדת הכוח שלי. אולם הפעם זה נראה דוחק מתמיד. הישועה איננה נצפית באופק, ומאידך, הנתונים החדשים ברורים מדי!

הדיון – מצב ההתניידות שלי: לאן?

כשברקע ההרפתקאות האחרונות, שכנראה לימדו אותי לראשונה, בצורה מפורשת ופרטנית יותר, על מצב ההתניידות העדכני שלי, המסקנות ברורות וחדות מדי – במצב הנתון, אינני מסוגל להתנייד על הרגליים כדרכם של בני אדם. ומשכך, אם אינני רוצה לגזור על עצמי להיסגר כל חיי בחדר נעול, אני מוכרח לחשוב על פתרון מעשי, כזה שייתן מענה לצורך שלי להתנייד, ו"אם לא על רגלי, לפחות על גלגלי".

מנגד, הטענות היו קשות ומדאיגות. ברור היה לי כאור של יום, כי אם ארשה לעצמי להשתמש בכיסא גלגלים, זאת תהיה הכרזה על סיום המלחמה בטרם השיגה את מטרתה, הנפת דגל לבן מתוך כניעה וייאוש סופי.

ובאופן מפורש יותר, אמנם עברתי כמה וכמה תחנות מאז אותו יום בו התוודעתי לכך שאני מאובחן במחלה כרונית. אפשרתי לעצמי לשנות את אופי הלחימה שלי, ובכך להתפשר ולשנות את דפוס החיים שלי. אולם המוטו המרכזי שהוביל אותי לאורך כל הדרך נותר ללא שינוי, כי הדרך היחידה "להישאר על המפה" היא – להילחם עד הטיפה האחרונה להיות זה ששולט במצב, כשכל אפשרות אחרת הרי היא הפסד מוחץ במערכה.

וכל העת אינני מותיר מקום לספק על המשוואה הבאה – שימוש בכיסא גלגלים פירושו להיות "נשלט".

לבטח אתם כעת בסקרנות עזה ובמתח רב, מנסים לדמיין את ההכרעה הנועזת ואת הבאות בעקבותיה. אכן, בפרקים הבאים בעז"ה נרחיב את הסיקור אודותיה.

אך מן הראוי לעצור דווקא כאן, בשלב הביניים הזה, ולכוון את הזרקור לתעוזה המעוררת השתאות, שעליה קראתם בשורות האחרונות.

לאפשר גישה ופתיחת דיון על סוגייה כה רגישה, כשאני מביט אל הפחד בשתי עיניים, בשוויון נפש ובקור רוח, ומניח את גורל חיי על כף המאזניים, נושא ונותן בו משל הייתי דן בתרגיל מתמטי סבוך כזה שאין לו שום קשר למציאות – זוהי גבורה אמיתית!

* * *

רבים מאתנו נושאים איתם את הפחד והחרדה הנוראה מהשאלות.

אותן שאלות קשות, שבאופן טבעי אמורות להישאל בכל מיני רגעים מאתגרים בחיינו, ולהעמיד אותנו בפני בחירה והכרעה, כזאת שתוביל אותנו למקום חדש ולא מוכר לנו.

מרוב בהלה אנו בוחרים לנעול את השאלות עוד טרם נידונו, בתוך "קופסא שחורה" מתויגת, ובכך לנסות להדחיק את הסוגייה, ולעיתים למשך שנים רבות.

בכך אנו, במו ידינו, נועלים בפנינו עולמות קסומים ונפלאים. לו היינו יודעים על קיומם, היינו משתוקקים להיחשף אליהם, ולמרבה האכזבה ה"מפתח" נמצא דווקא במקום שמור ובטוח בידיים הקמוצות שלנו.

מה שעומד מאחורי החולשה הזאת, ככל הנראה, הוא הפחד הנורא לעמוד מול שאלות קשות הרות גורל, כשהתחושה היא כי אני לבדי עומד להכריע את גורל חיי, מעמיס על גווי החלוש אחריות כבדה מנשוא.

אמנם לעמוד מול שאלות קשות כאלה באופן כה מנותק – זהו דבר בלתי אפשרי. אך אם רק נאמין ונשים לנגד עינינו את האמת הפשוטה, כי אנו "כחומר ביד היוצר", והוא יתברך נמצא אתנו גם שם, מול השאלות הקשות ובין נבכי ההתחבטויות, נוכל כך לאפשר לעצמנו לפתוח ולחקור את הסוגיות שאליהן אנו נדרשים, כשהתחושה היא לפחות כמו ילד קטן שאביו ממלמל איתו "מה נשתנה".

"גם שם נמצא השם יתברך".