שווה סיפור: משפחה לא בוחרים

דודה רוחמה הייתה אחות למחצה של אמא שלי, מבוגרת ממנה כמעט בעשרים שנה. מהרגע שאני זוכרת את עצמי, היה ברור שדודה רוחמה היא לא עוד דודה רגילה. היא הייתה דמות, נוכחות, רעש רקע שממלא את האוויר והסביבה. "דודה עם אופי", כמו שאמא נהגה לומר בחצי חיוך.

וזה לא היה אופי מהזן השקט או העדין... להפך. היא אמרה הכול, על כולם, בלי פילטרים ובלי לחשוב פעמיים. אבל מאחורי המילים החדות הסתתר לב רחב, כמעט תמים, כזה שלא ידע לוותר על אהבה – גם כשלא רצו בה.

אצלנו בבית, דודה רוחמה הייתה אורחת חשובה. אמא הקפידה להזמין אותה, להרים טלפון, לוודא שהיא לא נשכחת. "משפחה זה לא דבר שבוחרים", הייתה אומרת, "זה דבר ששומרים עליו". גם אבא הסכים איתה תמיד, לא רק כי כיבד אותה, אלא כי באמת האמין בזה. הם שניהם היו מהדור ההוא – אנשים של חסד פשוט, של מידות תרומיות ונעלות, בלי הרבה צלצולים. אנחנו, הילדים, זכינו לגדול לתוך זה: בית שבו היחס לשני, החשיבה עליו, נמצא בדרגת חשיבות גבוהה במיוחד.

לא תמיד הבנו איך הם מצליחים, ההורים שלי. לפעמים הסתכלנו עליהם ונדהמנו – מאיפה הכוחות האלה, הסבלנות, האהבה?

דודה רוחמה אהבה לבוא. אהבה את הנסיעה באוטובוס, את הדרך, את השיחות בדרך עם זרים.
אבל יותר מכול – אהבה להופיע גם בלי סיבה, ככה סתם, ביום של חול.

כשהייתה מודיעה שהיא מגיעה, כבר ידענו מה זה אומר: מסע קניות קטן בדרך, עצירה אצל יוני הירקן ("היחיד שנותן יחס, אבל צריך לדעת לדבר איתו") ומאבק מחירים ארוך על עגבניות "סוג ב’ – אבל טובות, טובות!". היא לא ויתרה על מבצע, גם לא על חצי שקל, ובסוף תמיד יצאה עם שקיות על שקיות, וגלה מקרטעת מלאה כל טוב. לאורך הדרך הייתה מבקשת עזרה מכל מי שעבר, בחצי פקודה-חצי חיוך, וכולם היו נענים. אי אפשר היה לסרב לה.

לפני שעלתה לאוטובוס, הייתה מתקשרת אלינו. "נו, יש מי שיבוא לתחנה? אני עם שקיות, כבד לי". אם אבא היה בבית – הוא יצא באוטו לקחת אותה מהתחנה. אם לא – אנחנו, הילדים, היינו הולכים. כשהאוטובוס הגיע, היינו רואים אותה מציצה מהחלון, מנופפת בהתלהבות, מבקשת מהנהג להמתין "עד שכל החבילות ירדו".

ואז היא הייתה מגיעה. נכנסת לסלון, פורשת את שללה בגאווה. "תראו מה הבאתי מיוני הירקן. עגבניות, תפוחים לפשטידה – סוג ב’, אבל תראו איזה ריח! והוא רצה פי שניים! הורדתי אותו מיד, הגזים הפעם!".

אמא חייכה. אפילו הביעה התפעלות, רק כדי לשמח אותה. אנחנו עיקמנו את האף, כי ידענו מה יקרה אחר כך. אחרי שדודה רוחמה היתה הולכת – אבא היה ממיין בשקט, חצי לפח, חצי למקרר. ולא, הורי לא ביקשו את זה ממנה לעולם, הם גם לא נזקקו לזה, ברוך ה' היה לנו די והותר. אבל אמא אף פעם לא דיברה על זה. "היא מתאמצת בשבילנו", הייתה אומרת, "וזה שווה הכול".

לפעמים היא הביאה גם בגדים. "שכנה שלי זרקה, חבל לזרוק! תראו איזה בד!". או "ראיתי בחנות יד שנייה, זה בול על הקטנה שלך". ברוב הפעמים זה לא באמת התאים, אבל היא נתנה מכל הלב, עם ניצוץ בעיניים של מי שמרגישה מועילה. היה לה צורך עמוק להיות נחוצה. כמעט תמיד היה לה גם משהו מתוק: עוגיות, שוקולד או שטר מקומט שדחפה לתוך היד: "שתקנו משהו קטן לכולם".

*

שאר המשפחה לא התחברה אליה במיוחד היא הייתה קצת יותר מדי בשביל כולם. דומיננטית, רגשית, לוחצת. אנשים התרחקו, והיא – חיפשה, כפתה את עצמה בכוח, דורשת קרבה. לא פענחה רמזים, או אולי ראתה והתעלמה. היא רצתה שיאהבו אותה. רצתה כל כך, רק לא ידעה איך. זה היה כמעט כואב לראות את זה.

אצלנו זה היה אחרת. אמא לא נתנה לנו לוותר עליה. כששמעתי מדי פעם, בני דודים צוחקים עליה מאחורי הגב, משהו בי התכווץ. הבנתי פתאום כמה גדולה הייתה אמא שלי, כמה רחב לבה. היא לימדה אותנו משהו בסיסי וערכי, לראות את הפנים של האדם, להתעלם מהשלילי, כלי אדיר לחיים.

*

היום ההוא, שבו קיבלתי את הטלפון מאבא, היה היום שבו הכול השתנה.

הקול שלו היה שבור. "אמא בבית חולים. הייתה תאונה. תתפללו".

משם הכול מטושטש לי בזיכרון. הנסיעה הטרופה לבית החולים, הבלבול, הריח של החיטוי ופחד המוות. והיא – דודה רוחמה – כבר שם. יושבת ליד המיטה, לוחשת תפילות, לא עוזבת. כמו לביאה שומרת עליה, כמו אמא.

אלו היו ימים של מאבק הירואי של גוף מול רוח ונשמה, תפילות ותחינות. אבל בשמיים רצו אותה קרוב. זה נגמר.

כשנאלצנו להיפרד מאמא, רוחמה לא עזבה אותנו לרגע. בשבעה ישבה לידנו יום ולילה. סיפרה סיפורים – את חלקם כבר שמענו אינספור פעמים – על הילדה שאמא הייתה, על איך טיפלה בה, על הימים של שתיהן בחולות תל אביב. כל סיפור הסתיים במשפט אחד קבוע: "אני שמרתי עליה, על אחותי. אני".

לפעמים, בני הדודים שאלו אותנו בלחישה אם היא לא מכבידה. הם יבקשו ממנה יפה לשבת בנפרד. סרבנו. גילינו שיש בה משהו מנחם. הקול שלה, התנועות, אפילו הבושם הישן – הזכירו את אמא, ובאיזשהו אופן, זה היה להרגיש את אמא – דרכה.

אבא לקח קשה את פטירתה של אמא. הוא ניסה להיות חזק, להחזיק את הבית, אבל לאט לאט כאילו דהה. הוא המשיך, עבד, עזר, אבל משהו בפנים כבה. הוא לא חזר להיות מי שהיה. אמא היתה משוש חייו.

כולנו ניסינו להתמקד בחיובי, בדיוק כפי שהיא חינכה אותנו, להמשיך הלאה – אבל היה חסר אוויר, משהו שייתן כוח להחזיק את הראש מעל המים, כי הגעגועים שרפו, חנקו. אני, במיוחד, הרגשתי שעל אף שאני נותנת את עצמי כמה שיותר לאחי ואחיותי, אולי כדי לשכוח ואולי כדי להחזיק חזק, לחפות על היעדר אבא – הבור אצלי מתרוקן עוד ועוד. הרגשתי שאני חייבת למצוא יעד, לאן ללכת עם הגעגוע.

ואז, באחד הימים, פשוט חייגתי לדודה רוחמה. לא, לא היה לי משהו חשוב לומר לה. רק רציתי לשמוע את הקול שלה. התגעגעתי גם אליו...

דיברנו שעה ארוכה. על כאן ושם, על מתכונים, על הילדים. פתאום הרגשתי שיש לי את מי לשתף בעוד אמרת שפר של הקטנה שלי. דודה רוחמה רק חיכתה לשמוע הברקות כאלה. היא נהנתה כל כך, ומצאתי את עצמי מגלה שיש מישהי שרוצה ומחכה שרק אספר לה.

מאז, זה הפך להרגל. בכל פעם שהתגעגעתי לאמא – התקשרתי אליה. ביקשתי שתספר עליה. גם כשהסיפורים חזרו על עצמם שוב ושוב, זה היה שווה. היא לא מילאה את המקום של אמא, אבל היא נתנה לי דרך להתחבר אליה. היא חיברה אותי בכל מילה, בכל סיפור ישן, בכל משפט שהזכיר לי את המילים של אמא.

עם הזמן, התחלתי לבוא אליה לסעודות שבת. לאכול את האוכל שלה, להיזכר באוכל המנחם של אמא. הוא היה דומה כל כך בטעם, בסגנון.

ואז, באזכרה של אמא, כשישבנו כולנו יחד, גיליתי את הסוד: כולנו, כל האחים והאחיות, עשינו את אותו דבר. כל אחד מאיתנו הרים אליה טלפון ברגע של משבר, כל אחד גם קיבל הזמנה משלו לשבת אצל דודה רוחמה. כל אחד מאיתנו קיבל ממנה קופסאות אוכל "טרי מהיום", טלפון בערב, מרק כשהיה חולה. היא נתנה לכולם, ואל תשאלו איך. כלומר, תשאלו את השכנים שלה, הם היו שותפים על מלא...
פתאום ראינו את התמונה המלאה – איך דודה רוחמה, האישה שניסתה כל כך להיות חלק, הצליחה בסוף להיות הלב של כולנו.

היא לא השתנתה. עדיין דעתנית, עדיין רועשת, עדיין עם הערות על כל דבר. אבל הפעם, אנחנו חיפשנו אותה.

ואז הבנתי: כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה. אמא התעקשה על קשר עם אחות מבוגרת, לא תמיד קלה לעיכול לאחרים, אבל בשבילה היא היתה הכל. היא התעקשה על החינוך שלנו, לא ויתרה, כי משפחה לא בוחרים – מכבדים. היא לא יכלה לנחש את הסוף, אבל היא ידעה והאמינה שבכל אחד מסתתרת נשמה טובה. היא לימדה אותנו את זה, והיא גם ביצעה זאת הלכה למעשה.

והיום, כשאני יושבת וכותבת, אני יודעת שזכינו לראות את דודה רוחמה באמת. לא כולם זכו לכך. הרווחנו דודה ביושר ובתמים. אני יודעת שאמא שלנו סידרה לנו את הכי טוב שאפשר, שגם שהיא לא תהיה פה – תהיה לנו מפת דרך מצוינת.

אני יודעת שאמא שמחה שם למעלה. היא תמיד סמכה על דודה רוחמה. היום אנחנו גם מבינים למה...