"רק אני, הגיטרה – והקב"ה": ים רפאלי בריאיון חשוף ומלא אמונה

"אתה יודע כמה פעמים איבדתי את החשק לחיים? לא קל לאהוב את עצמך, ודאי לא בתור אחד שעבר כל כך הרבה בחיים. ואני עברתי לא מעט", נזכר הזמר ים רפאלי בתקופה האפלה בחייו ממנה צמח. הוא רק בן 27, בתחילת הקריירה שלו, אבל דוהר במהירות לפסגה מעל שחקנים ותיקים ממנו, כשבאמתחתו להיטים רבים, נתוני האזנה גבוהים והופעות עד השעות הקטנות של הלילה. "היום אני חי חיים אחרים לגמרי. אני במקום אחר – אוהב את עצמי, אוהב את החיים, אוהב את העולם".

רק תאהבו אותי

רפאלי עבר לא מעט בחייו. בבית לא רצו אותו, בחברה לא אהבו אותו, אך דווקא הטראומות הללו עיצבו את דמותו והפכו אותו לאמן מוזיקלי פורץ דרך שזועק את הכאב בין המילים והלחנים. "זה כאב בונה, כאב שאתה גדל ממנו ומבין מי אתה ומה אתה עושה פה", הוא אומר. "כאב שבלעדיו לא הייתי מי שאני בעולם".

למה באת לעולם באמת?

"זו חתיכת שאלה, אבל לדעתי באתי לעולם הזה כדי לאהוב. לאהוב את עצמי, את הבריות, את העולם. בעיקר לאהוב את עצמי ואת מה שאני עושה".

זו תובנה שהגעת אליה מאוחר יותר? לא תמיד אהבת את עצמך?

"לא אהבתי את עצמי בכלל, אפילו לא את השם שלי. בילדות היו פוגעים בי, מעליבים אותי. החברים היו צוחקים לי בפנים: מה זה השם המוזר הזה? הילדות שלי הייתה מאוד קשה. מאוחר יותר כתבתי שיר 'הלוואי הייתי מישהו אחר'. באמת רציתי להיות מישהו אחר – מישהו אהוב, מישהו שרוצים לאהוב אותו".

הוריו של רפאלי התגרשו בילדותו. הוא גדל אצל אימו, וכאשר נפטרה בפתאומיות עבר להתגורר בבית אביו, עימו לא היה בקשר עד אז. "פתאום הכול השתנה לי בחיים", הוא משחזר. "התחלתי להרגיש לא שייך, לא אהוב, לא רצוי. היו לי תחושות מאוד קשות. הקפידו עליי כל כך בבית. זה היה נורא ואיום ברמה כזו שאין לי כוח לדבר על זה.

"ואז, בגיל 17, כבר לא נותרו בי כוחות. עזבתי את הבית והלכתי לגור ברחוב. ישבתי לבד באיזו פינה מסריחה. אין אוכל, המקרר ריק, אין לי כלום בחיים. הייתי יושב כל לילה עם עצמי, בוכה ובוכה עד שאני נרדם. זו תחושה מזעזעת שבא לך לסיים עם זה".

עלו בך מחשבות כאלו?

"בוודאי. אתה יודע כמה פעמים חשבתי על זה? לא קל לאהוב את עצמך, ודאי לא בתור אחד שעבר כל כך הרבה בחיים. הייתי מעשן-בוכה-מנגן, מעשן-בוכה-מנגן. ככה עד שאני נרדם. אין לי אף אחד איתי. זו התחושה הרעה ביותר שיכולה להיות לאדם. אין לך אף אחד".

אף אחד?

"רק אני, הגיטרה – והקב"ה".

(צילום: עומר קידר)

לגדול מתוך השבר

היום אתה אמן מצליח, עם להיטים ומעריצים רבים. איך לא איבדת את עצמך בתקופה החשוכה ביותר בחייך?

"זו באמת שאלה – כי כשאתה במקום שחור, בתוך תהום, אתה לא רואה את האור. לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. הייתי במלחמה על החיים. זה לא שלא ידעתי מה זה טוב, כי אני הרי יודע מה זה טוב. אצל אימא היה לי טוב, היא לימדה אותי תמיד להיות מאושר כי היא הייתה תמיד מאושרת. אבל אצל אבא התהפכו לי החיים. אז יצאתי למלחמה על עצמי, על חיי. היום הגעתי למקום בו אני רואה את האור. היום אני באור".

אתה מאמין באמת לאן הגעת היום? זו חתיכת מקפצה.

"מה זה מקפצה? אלו חיים אחרים לגמרי. היום אני בזוגיות, היום אני מופיע, היום אני עושה את מה שאני אוהב. אין יותר טוב מזה".

זה לא מפתיע אותך להסתכל לאחור ולומר: איפה הייתי אז, ולאן הגעתי היום?

"בגלל כל מה שעברתי, זה לא מפתיע אותי. קח עצם ותשבור אותה פעם אחרי פעם – היא תהפוך לחזקה יותר. זה בדיוק אני. דווקא מתוך השבר, דווקא מתוך הכאב – גדלתי. למדתי לא לפחד ליפול – כי בסוף אתה קם. דווקא הנפילות מחזקות אותך, נותנות לך להסתכל על העולם בצורה אחרת. אם אתה בועט כדור לשער ומפספס – בבעיטה הבאה אתה תהיה מדויק יותר, ובבעיטה לאחר מכן אתה אפילו תכניס גול".

היום אתה שלם עם עצמך?

"כן, כל הקשיים שעברתי הביאו אותי למקום של שלמות. לא מזמן הייתה לי הופעה בירושלים, באתי לשיר את 'הלוואי הייתי מישהו אחר', ופתאום עצרתי ואמרתי לקהל 'זה שיר שכתבתי בתקופה מאוד קשה שעברתי, אבל היום אני לא רוצה להיות מישהו אחר'. היום אני אוהב את עצמי".

ומה עם סליחה לאבא? כיום אתה במקום של לסלוח לו?

"כן. באופן כללי, כיום אני במקום של פחות לקחת ללב. בן אדם לא בא לחתונה שלי, בן אדם לא בא להופעה שלי - זה אומר שהוא לא אוהב אותי? לא. אולי הוא לא רואה אותי כמו שאני רואה אותו? זה לא הופך אותו לפחות טוב, ולא אותי ליותר טוב. ככה זה בני אדם, אף אחד לא דומה לחברו".

רפאלי מספר, כי לפני חתונתו הוא תכנן להגיע לאביו ולסגור את מעגל הכאב. "אבל פתאום הודיעו לי שהוא נפטר", הוא נשבר. "כל כך רציתי להזמין אותו לחתונה, רציתי לבוא אליו יחד עם כולם ולהזמין אותו, אבל חוסר הביטחון והפחדים שלי גרמו לי לדחות את זה. אמרתי לעצמי 'אני לא יודע אם הוא יאהב או לא יאהב, יכבד או לא יכבד'. מסמסתי את זה. כשהוא נפטר, הייתה לי תחושת פספוס גדולה – על מה נתפסתי? על דברים שקרו בעבר? בגלל זה הפסדתי אותו? אפשר לסלוח גם מבלי לשכוח. היום הכול מאחוריי, סלחתי ושכחתי".

לדבר עם הקב"ה

מה הקשר שלך עם הקב"ה?

"הקשר החזק בינינו התחיל דווקא כשהייתי במצב סופר-רע. התחלתי לדבר איתו, לבכות לו. יום אחד חבר תופס אותי ואומר לי 'אחי, לך תניח תפילין'. אמרתי לו 'עזוב אותי, אני לא במוזה'. הוא לא ויתר וסחב אותי לבית כנסת. הרב הניח לי תפילין, ובאותו רגע הרגשתי את הגוף שלי קל כמו שלא הרגשתי בחיים. מאז ועד היום אני מניח תפילין כל בוקר, אומר את ברכות השחר, ובעיקר מדבר עם הקב"ה וגם עם אבא ואימא. אני כל הזמן מתפלל אליו – על הזוגיות, על המשפחה, על העבודה".

ועל מה עוד?

"אתה אולי תצחק, אבל לפני כמה ימים קמתי בבוקר ואמרתי 'הקב"ה, תן לי קצת כוכבנות, תן לי להיות סלב'. אחרי ארבע שעות מתקשרת אליי המנהלת 'מחר אתה מתארח בגלגלצ'. אתה יכול להגיד לי 'טוב, מה אתה מתלהב? זה כולה רדיו', אבל אני קיבלתי את מה שרציתי. זה כיף".

הקב"ה ענה לך על המקום...

"הוא ענה, והוא עונה לי כל הזמן. זה מטורף".

אם הייתה לך אפשרות לשאול את הקב"ה שאלה אחת, מה היא הייתה?

"התקלת אותי", הוא צוחק ולאחר הרהור נוסף מרצין. "הייתי שואל אותו 'הקב"ה, מה עם אבא? מה עם אימא? טוב להם למעלה?'".

זה מעסיק אותך ברמה היומיומית?

"לא, אני חי באמונה שטוב להם באמת".

על איזו מצווה לא תוותר בחיים?

"על קריאת שמע שעל המיטה אין סיכוי שאני מוותר. אני מכור לסרטי אימה, ולפעמים אני מעביר לילות במקומות זרים, למשל בבתי מלון, ופתאום נכנס לסרטים: אולי מישהו מסתכל עליי? אולי מישהו רודף אותי? לילה אחד חזרתי הביתה מהצגה במחזמר - הייתי לבד, האולפן הביתי סגור, הקלידים סגורים, ופתאום אני שומע קלידים זזים במין זיוף מטורף כזה. כאילו רוח רפאים עומדת באולפן ומנגנת. כמעט מתי מפחד".

לא בדקת מאיפה זה בא?

"נראה לך? עוד רגע ברחתי מהבית. אז אתה מבין למה אני לא מוותר לעולם על קריאת שמע? זה מרגיע אותי מכל הפחדים המטורפים האלה".