שווה סיפור: ככה מוצאים מחילה

תמיד אהבתי לשחק עם תמר. היה בה משהו אחר מכולן, משהו פשוט יותר, אמיתי, כן. היא היתה שונה ממני בתכלית. אני ילדה מוחצנת, מבית טוב, עם עורקים ממותגים של דם כחול, בעוד תמר עמוקה, שקטה יותר, מגיעה מבית פשוט יותר, עממי, עם הורים טובים, לא מתיימרים לתדמית נוצצת. כמות שהם – טוב להם.

היה בתמר משהו בוגר מאוד. זה משך אותי בכל פעם שנכנסתי לסערה או למשובה ילדותית, עשיתי מה שהתחשק לי. ברב הפעמים היה לי מי שיסגור בשבילי את השערים שנפרצו, ויטאטא את השטיח שוב ושוב. תמר היתה בשבילי משקולת של יציבות, חברות שקטה. אני סיפקתי לה עניין וחברות, והיא – עוגן ויציבות.

הנוסחה הזו עבדה נהדר גם בגיל ההתבגרות. אני נשאבתי לכל השטויות הקיימות, עושה מה שנראה לי. לסביבה היה נוח להעלים עין מהמשובות שלי, ובכלל, את התדמית שלי ידעתי לתחזק נהדר. לא כל מה שיש בלב באמת צריך להחצין, יש בקרת איכות.

היה זה רק עניין של זמן עד שאשתף את תמר בידע עולם שרכשתי באיסור. הייתי מספרת לה ומשתפת. היא מעולם לא ביקשה שאספר לה, וברב הפעמים היא גם סירבה לשמוע. אבל אני השמעתי, בחדווה של "מים גנובים ימתקו".

באחת הפעמים הללו, המחנכת שלנו קלטה משהו מן השיחה. החושים שלה נדרכו. משברי מילים שהיא שמעה היא תפסה תמונה, שאותה השלימה לבד. היא עשתה חשבון פשוט – אנחנו מדברות על נושא לא מקובל. האופציה הכי הגיונית היא שתמר הביאה את זה מהבית או מהסביבה שלה. זה סביר יותר מאשר לחשוב שאני, עם הבית המהולל, החזק והשורשי שלי, אכיר את הנושא ואדבר עליו מרצוני.

עם התובנה הזו היא פנתה לאמא שלי. מאז נאסר עלי להיות בקשר עם תמר. אמא שלי ידעה לאכוף כללים, באותם זמנים היה לי נוח לרצות אותה כאן ולקבל את החופש במקום אחר, כך שלפחות למראית העין התרחקתי מתמר. היא לא באמת הבינה למה, ואף אחד גם לא חשב לעדכן אותה. הייתי מרוכזת מאוד בעצמי. טובת הכלל לא עמדה מול עיני.

אבל זה לא נעצר פה, כל בת טובה שנוצר לה קשר טוב עם תמר – המורה מיהרה להזהיר את הוריה. בסוף השנה, לתמר כמעט שלא היו חברות טובות, כאלה שאפשר לשבת לידן באוטובוס לטיול, או ללכת לבית שלהן אחר הצהריים, ללמוד או לשחק. והכי גרוע – היא באמת לא הבינה למה. וזה ייסר אותה.

אמא שלה ראתה מה קורה. היא ניסתה לדבר עם המורה, אך העלתה חרס בידה, והחליטה שהבת שלה לא הולכת להמשיך כך. בסוף אותה שנה – השנה האחרונה של חטיבת הביניים – היא רשמה את תמר לתיכון רחוק יותר, ועם כל הקושי של תמר לעבור לבד למקום אחר, זו היתה הזדמנות טובה בשבילה להתרחק מהקושי החברתי שנכפה עליה.

למרות כל החששות, זה היה מהלך מדהים. תמר מצאה את עצמה מהר מאוד. היה לה טוב חברתית, לימודית, כל המעלות. היא רק הלכה וצמחה, הלכה והשתבחה. כל יום הביא לה עוד שמחה ואושר. היא בנתה את עצמה יפה כל כך שלעיתים הייתי ממש מקנאה בה.

אצלי הכל היה הפוך. הריקבון שהיה שם בפנים הלך וגדל, והגיעו ימים שכבר אי אפשר היה להסתיר. וכשזה יצא – זה יצא. כבר לא היה חשוב לי לשמור את דעותי מתחת לרדאר. זה מוטט כמה לבבות, אבל אני, בשלב המתקדם של ההתבגרות – לא היה אכפת לי כלום, ודאי לא התדמית של הורי, של המשפחה או שלי. עד כמה שזה ישמע הזוי, כשאמא שלי ניסתה להבין מי הנץ בי את הזרע הקלוקל, היא מהר מאוד הפנתה אצבע מאשימה ל...תמר.

הפעם הזו לא שתקתי. לא היה לי מה להפסיד, ואולי רגשות אשם שקיננו בי על אז צפו ועלו. הטחתי בה את כל מה שהיה באמת. הפה שלה היה פעור בתדהמה. סיפרתי לה על שנים(!) שבהן שום דבר לא היה בסדר. על תקופות אפילות, על היציבות היחידה שהרגשתי דווקא מתמר. סיפרתי לה על הניסיונות שלי להכניס אותה יחד איתי כשותפה לסודות, על הפעמים הרבות שתמר אמרה לי "לא". היא מעולם לא חצתה קו, היתה נאמנה לעצמה, ובכוח זה הקנתה לי מה שהיה חסר לי עצמי.

לא אכחש, לקח לאמא שלי הרבה מאוד זמן להפנים ולקבל את המצב, לראות את הבת שלה כמובילה והיוזמת של הרפש, לדעת שדווקא אצלה בערוגה נבט שתל אחר.

אבל כשיום אחד תמר עברה ליד הבית שלנו, ונופפתי לה לשלום, אמא שלי ראתה את זה. ראתה את תמר, הבחורה האצילית, הנעימה, הברורה כל כך לעצמה. היא אמרה לי: "כמה הייתי משלמת לחזור אחורה, שתישארי חברה רק של הדבר המדהים הזה. תראי איך היא בנתה את עצמה!". חייכתי לעצמי, ואמרתי בסרקזם: "הפעם אמא שלה לא תרשה לה להיות חברה שלי...".

חלפו מספר שנים, שבהן עברתי מוסדות כמו תחנות רכבת, עד שהתחלתי להתבסס. מצאתי עבודה כמוכרת בחנות אלקטרוניקה. עם הזמן הציעו לי שם לעבור להנהלת חשבונות. עשיתי קורס והתחלתי לעבוד. זו היתה בשורה אמיתית בשבילי – לראשונה אני מתקדמת בכוחות עצמי, בלי ידיים אחרות שפותחות לי את הדרך.

במשך הזמן שמעתי מאמא שלי ומהסביבה ד"ש מהמחנכת שלי, זאת שסיפרה לאמא שלי על תמר. השמועות דברו על מחלה שמקננת בה, על ייסורים שהיא עוברת, נלחמת על כל פיסת חיים.

כששמעתי על הפטירה שלה, רציתי ללכת ללוויה. הרגשתי צורך. ידעתי שאפגוש שם את כל הכיתה. זו היתה לוויה עצובה. בהספדים דמותה צפה ועלתה מול עיני. ידעתי שהיא היתה מורה שעשתה הכל בשביל התלמידות שלה. היה ברור לי שגם מה שקרה עם תמר, היה אמנם נמהר ולא אחראי, אבל הגיע ממקום טוב ודואג. בעוד אני חושבת על זה, תמר צצה לידי. הלכנו יחד, זו לצד זו, שותקות, נפרדות ממנה לעולמים.

תמר שיתפה אותי בכל הפעמים שהמחנכת עזרה לה, באפיזודות שהיא זוכרת, ולאורך השיחה הרגשתי עוד יותר לא נעים. תמר לא יודעת מה היא עוללה לה... דברנו קצת היסטוריה, והנקודה הכואבת הגיעה. תמר סיפרה כמה היה לה קשה כשכל החברות שלה הלכו ממנה. היא עד היום לא מבינה למה. "למה?", היא שאלה אותי. "את יודעת?".

לא הצלחתי לשתוק. סיפרתי לה את האמת.

היא האדימה, ודמעות עלו בעיניה. ראיתי את התסכול והעלבון שפשו בפניה. "אני לא מאמינה שזה מה שהיה, לא מאמינה שהיא אף פעם לא שאלה אותי, בדקה. לא מאמינה ששום בת לא אמרה לי את האמת", השפלתי את עיני, לא יכולתי לעמוד בזה. מה יש לומר? היא צודקת. "קשה לי לסלוח לה", היא אמרה בקול מרוסק. "אני יודעת שהיא עכשיו נקברה וזה לא יפה, אבל קשה לי מאוד", שתקתי, אוכלת את עצמי על פזיזותי שלא נעלמה, על שמיהרתי כל כך לספר לה.

בימים הבאים, המצפון יסר אותי. דמותה של המחנכת צפה מול עיני. התפללתי לה' שיעזור לי לתקן את זה, שתהיה לה מחילה גמורה, מנוחה בעולם העליון. חשבתי על תמר, על העוול שעשיתי לה אז, ועכשיו שוב. את כל הרגשות האלה סחבתי כמה ימים טובים.

באחד הימים, המנהל שלי ביקש שאחליף את אחת המוכרות שהיתה חייבת לצאת לכמה דקות. כבר מזמן לא הייתי בתוך החנות עצמה, בדרך כלל אני נמצאת במשרד פנימי, כך שזה היה שינוי מרענן. בדיוק כשניגשתי לדלפק, הופיעה בפתח אישה שביקשה לברר סטטוס הזמנה שהיא ביצעה. היא סיפרה שישבה שבעה בשבוע האחרון, ואולי המשלוח התעכב כי לא היה מענה בבית. בדקתי במחשב, וברקע שמעתי לקוחה אחרת ניגשת אליה, מנחמת אותה ומדברת בשבחה של אמה... מהר מאוד הבנת שעומדת מולי בתה של המורה שלי ע"ה, היא ולא אחרת. התבוננתי בה המומה, מבינה שבזה הרגע אלוקים שלח לי חבל, ואני חייבת לתפוס אותו חזק. לאחר שעזרתי לה, שאלתי בעדינות אם אפשר לשתף אותה במשהו. היא נענתה בשמחה, ואז סיפרתי לה על תמר. על כל מה שקרה, ועל כך שרק עכשיו תמר נודעה מכך, והיא פגועה וכאובה.

היא היתה מזועזעת. היא לחצה את ידי בחום, דמעות בעיניה. "כשאמא שלי היתה חולה, היא אמרה לי שוב ושוב שאולי עשתה טעויות עם התלמידות שלה, ואלה הרי דיני נפשות. כל דבר שנזכרה בו – היא ניסתה לעשות הכל כדי להגיע לאותה תלמידה ולבקש את סליחתה. היא אמרה לי שזכור לה מקרה שבו היא אמרה לאמהות לא לתת לבנות שלהן להתחבר לבת מסוימת, ושאולי היא טעתה בזה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לא היה לה כוח, והיא לא זכרה מי התלמידה. עכשיו, כשאת מספרת לי, אני נזכרת בכך. אין לי מילים להודות לך, זה חסד עצום בשביל אמא ובשבילנו. אמא היתה עושה הכל כדי לבקש ממנה מחילה, ובשמיים, כידוע, אין הנחות. אני אפנה אליה היום, אעשה כל מה שבידי כדי שהיא תמחל ותתפייס". היא הודתה לי שוב ושוב, לוקחת ממני את הפרטים של תמר.

ידעתי כמה תמר היתה צריכה את הסליחה הזאת, גם אם לא הגיעה ישירות מהמורה עצמה. זמן מה אחרי כל זה ראיתי שוב את תמר. היא נראתה זקופה ומחייכת, וכשראתה אותי, הנידה לי ראש בתודה. היא מצאה מנוח לנפשה. מצאה מחילה.