מי נמצא בגן עדן? בואו להכיר את פרק ט"ו בתהילים

פרק ט"ו בספר תהילים עוסק בכמה מעלות ומידות טובות שראוי לאדם להתנהג בהם, ומי שיש בו כל המידות, הוא בטוח שישכון בגן עדן.

הפרק המלא + ביאור

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ.

ה'! מיהו הראוי לגור באוהל שלך, בשמים, ומיהו הראוי לגור במקום שכינתך בשמים?

(ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.

אדם שהולך בתמימות, הוא אינו עושה תחבולות, וכל מעשיו הוא עושה בצדק, והוא תמיד מדבר אמת – גם בליבו וגם בפיו.

(ג) לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.

הוא איננו מרכל על חבריו – אפילו על דברים אמיתיים, הוא לא עשה דבר רע לחברו, ולא לכל אדם אחר, והוא לא בייש את קרובו (ולא אף אדם), גם אם קרוב זה בייש אותו.

(ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.

למרות שהוא מתנהג כצדיק, הוא אינו מתגאה, והוא מבוזה ונמאס בעיניו. על אף שהצדיק מקפיד על כל הנאמר לעיל, הוא לא מחזיק טובה לעצמו, ומצד שני הוא מכבד את מי שירא את ה', הוא מכבד את הצדיקים, הוא נשבע להרע לגופו, לחיות בצמצום ולא להתענג, והוא אינו מחליף את שבועתו, הוא אינו חוזר בו משבועתו.

(ה) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

הוא אפילו לא הלווה את הכסף שלו בריבית לאנשים אחרים מעם ישראל. לעיל המשורר ציין שירא ה' לא גזל או עשק – לקיחת ממון אסור ללא הסכמת השני. כאן ציין המשורר שאפילו להוציא ממון האסור עליו בהסכמת השני, כמו להלוות לו בריבית בהסכמה, הוא לא עשה, והוא לא לקח שוחד אפילו מאדם שזכאי בדין, כל שכן שהוא לא לקח שוחד כדי להטות את הדין, מי שעושה את כל הנאמר בפסוקים האלה - לא יתמוטט לעולם, גם לאחר מותו, משום שהוא יזכה להסתופף תחת השכינה לאחר מותו.

מדרשים מעניינים על הפרק

"הולך תמים" – זה אברהם, שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים', "ופועל צדק" – זה יצחק, שהיתה פעולתו בצדק ומסר נפשו למיתה, "ודובר אמת" – זה יעקב, שנאמר: 'תתן אמת ליעקב', "לא רגל על לשונו" – זה בנימין שהיה יודע במכירתו של יוסף ולא גילה לאביו, "לא עשה לרעהו רעה" – זה יוסף שהיה יכול לעשות לאחיו רעה ולא עשה, "וחרפה לא נשא על קרובו" – זה פנחס שהיה משבטו של לוי וזמרי משבט שמעון, וכיון שראה אותו מעשה עמד עליו והרגו. "נבזה בעיניו נמאס" – זה משה שמאס בביזה במצרים, לפי שכל ישראל עסוקים בביזה והוא עסוק בעצמות יוסף. "ואת יראי ה' יכבד" – זה דוד שנאמר: 'ויבוא דוד אל צקלג... הנה לכם ברכה'".

"כשהיה רבן גמליאל קורא המאמר הזה היה בוכה. אמר: 'מי יוכל לעשות כל אלה'. וכשהיה רבי עקיבא קורא בפסוקים הללו ואחרים שביחזקאל היה משחק. אמר לו רבן גמליאל: 'מפני מה אתה משחק ואני בוכה', אמר לו: 'ראה, מה כתיב בשרצים: 'אלה הטמאים לכם בכל השרץ', יכול אם לא נגע בכל אחלה לא יהא טמא... אלא אפילו באחת מהן. בהרת מטמאה כגריס והחלת בריית בכעדשה... ואיזו מידה מרובה אומר מידה טובה מרובה על מידת פורענות. חמש בכפלים מה אם מי שהוא נגע באחד מהם אפילו כעדשה מטמא כאילו נוגע בכולן. מידה טובה לא יהא בדין שאם עשה אחת כאילו עושה כל המצוות כולן. הווי אומר כשם שאלה שכתוב בשרצים כאילו נוגע בכולן, כך עושה אלה לא יימוט לעולם. אם עשה אחת מהן כאילו קיים את כולן. אמר לו רבן גמליאל נחמתני עקיבא נחמתני'".

הסבר המדרש: כשקרא רבן גמליאל את הפסוקים הקשים ביחזקאל, המתארים דרישות רוחניות עצומות ועונשים כבדים, הוא פרץ בבכי, כי הרגיש שמי יכול בכלל לעמוד בכל זה. אבל רבי עקיבא, שקרא את אותם פסוקים, דווקא חייך. כששאל אותו רבן גמליאל מדוע הוא שמח, השיב רבי עקיבא שהוא רואה כאן לא חומרה אלא נחמה גדולה. הרי אפילו בטומאת שרצים - מגע קטן, אפילו בכעדשה, נחשב כאילו נגע בכל השרצים כולם. ואם כך הוא בדין של פורענות, מידה טובה ודאי גדולה פי כמה: מי שמקיים מצווה אחת, אפילו קטנה, נחשב כאילו קיים את כולן. כלומר, כל מעשה טוב קטן של אדם מקבל ערך עצום במדדים רוחניים. כששמע זאת רבן גמליאל, הבין שהפסוקים הללו, המציבים רף גבוה בפני האדם, מהווים הזדמנות עצומה שמכפילה את הטוב שהאדם עושה, ולכן אמר לרבי עקיבא: "ניחמתני עקיבא, ניחמתני".