אין שום סיבה שישתנה כאן משהו. רגע, אז המצב הזה לא ישתנה לעולם?!

"הלוואי שמחר בבוקר, השמש לא תזרח".

משאלה מחוצפת, אולי מטופשת, על גבול השיגעון.

אתם בטח תוהים, מיהו הטיפש התורן, שבלבו חולפות מחשבות הזויות שכאלו?!

ובכן. כנראה לא חוויתם מימיכם איך זה להיות קבוע במצב כרוני מתמשך, בקצב קבוע ויציב, וללא תאריך יעד. כי כשנמצאים עמוק בחוויה כזו, זאת מחשבה לגיטימית. כזו שמבטאת את הכאב והסבל הנורא, של שיגרה אפרורית וחדגונית, שדוקרת בבשר החי.

כך בדיוק היה נראה המצב שלי.

הנתונים ה"ברורים" והקבועים, שלא זזו ממקומם, יחד עם הבדידות החדשה, שהלכה והעמיקה, חברו יחד ליצור בי תחושה קשה ומאיימת של שיגרה יבשה ואכזרית, כזאת שמנציחה את המצב שלי, וכובלת אותי אליו לעד.

מציאות של תהו ושיממון, שמזמינה אותי בעל כרחי לאזור של ייאוש, והפעם זה נראה רציני...

כך זה כשעובר עוד חודש ועוד חודש, עוד תקופה ועוד חג, מעגל השנה ממשיך לסוב על צירו, ורק אני תקוע לי באותה משבצת.

ובפרט, שאף תנודות הנפש שלי חוזרות על עצמן, במחול קבוע של רצוא ושוב. כשבשבתות וימים טובים אני נוסק כלפי מעלה כראוי לזמנים של קודש, ולאחריהם אני שב לצנוח. כשברקע אין שום חריגה, והמעגלים מתנהלים להם בסדר מופתי.

מלבד הסבל והכאב הנורא בחוויה כזאת, מתלווה לכל זה חרדה איומה ומשתקת.

המציאות הזאת, שבה אני קם בבוקר, והמסלול חוזר על עצמו בדיוק מושלם, כמו אמש, זריחה שלאחריה שקיעה, וחוזר חלילה, המציאות חזקה מן הכל!

כשבתוך זה אני מוצא את עצמי, בתוך מערכת קבועה ומתוחמת, בסדר יום שחוזר על עצמו כמו מכונה משוכללת, ללא יכולת לפספס משהו, כשהאווירה אחידה ומונוטונית, מחזקת בקרבי את התחושה הנוראה, כי כשם שהשמש כנראה לא תפספס יום אחד את זריחתה, כך אין שום סיבה שהמצב שלי יום אחד ישתנה...

ואז, חשש כבד, מזדחל אלי פנימה – כי אם לא נראה לעין שום סיבה שישתנה כאן משהו, אולי המצב הזה חלילה לא ישתנה, אף פעם!

וכך, מרוב תסכול ותחושת צמא שהולכת וחונקת, משתוקקת לחידוש כלשהו, משאלה הזויה על גבול האובדן, חודרת לה בזהירות, ומבקשת שמשהו חדש יתרחש כאן, לטוב או למוטב... רק שתהיה תזוזה.

ומכאן למשפט ההזוי שבו פתחנו.

לאחר התיאור המדכא הזה, כנראה התקווה האחרונה שנותרה במצב כזה היא שאולי כשהשמש תפסיק לזרוח, או אז גם המצב שלי ישתנה במשהו. אכן, אם זה לא היה מצער, זה היה מצחיק...

* * *

והיה גם הקש ששבר את גב הגמל.

המודעה התמימה והקטנה, שהייתה תלויה בלובי הבניין שלנו, לא הייתה אמורה להיות דרמטית כל כך עבור כל דייר מן המניין. אך עבורי היתה זו הודעה על עידן חדש, לפחות לזמן הקרוב.

"עקב תקלה חמורה, המעלית לא תפעל בשלושת השבועות הקרובים. בברכה, ועד הבית".

במצב שבו הייתי נתון, מעלית מושבתת תורגמה ישירות להסתגרות בבית, כלומר בחדר שלי... ירידה ועלייה של שלוש קומות, בכוחות עצמי, לא הייתה אפשרות ריאלית. ואז, מבחינתי, עדיין לא היו בעולם פתרונות אחרים.

כלומר. כאדם שעדיין נמנה בין ''הולכי הרגל'', לפחות באופן רשמי, לא העלתי על דעתי להיות מסוגל להשתמש בחסדי בשר ודם, וודאי לא להיות נישא על כתפיהם.

אמנם, על הרקע העגום בו פתחתי אומר בכנות, כי הבשורה הזאת לא הייתה עבורי טרגדיה של ממש. שהרי בעיצומה של סופת שיגרה מדכאת שכזו, החשק והאמביציה לצאת החוצה ולהתרענן, גם הם נפגעים קשות.

ובשל כך, ודאי לא הייתי אחוז בולמוס לצאת מהבית. וגם כשיצאתי, היה זה רק כדי לקיים את המצווה החביבה – "וחי בהם"... כך שללא הרבה אפשרויות, ולא בהכרזה דרמטית במיוחד, פשוט נשארתי לי במקום.

אך עדיין, להיות סגור בתוך חדר קטן למשך כמה שבועות, בתנאים של סגר קשוח וללא חריגות, מעלים תחושת חנק, הממלאת את החלל באוויר דחוס של דיכאון.

מה גם שהמסגרת החדשה והקשוחה הזאת ניתקה באופן אכזרי את הכבל האחרון שעוד חיבר ביני לבין העולם. כך שבשלב מסוים, כשסימני חנק החלו להופיע סביב הנפש שלי, הייתי צריך לדדות אל סלון הבית, כדי לשבת מול החלון הפונה אל רשות הרבים, כאחד ה"ותיקים", להביט בעוברים ושבים, ובעולם הסואן, שממשיך לנהוג כמנהגו, כדי לשמור על קשר כלשהו עם המציאות, ולתת לעצמי "רגעים של חופש".

אך לקראת סופו של הסגר האכזרי, שבפועל הלך והתארך עד למעלה מחודש, נכונה לי הפתעה. שלב ראשון בגאולה שלי.

* * *

המסגרת החדשה, שבה אני מוצא את עצמי סגור ומסוגר, כמו הושיבו אותי ואת השיגרה המאיימת יחדיו, בחדר נעול. כשציווי מפורש פונה אלי: תשב כאן, תתייחד עם הנתונים האלו, ואל תנסה לברוח. מכריחה אותי להביט אל עצמי, בשחור שבעין, ולעמוד בנוכחות מלאה, מול השאלה החדה והנוקבת.

מה הבורא דורש ממני בשעה כזאת, במצב כה חשוך? וכיצד אני מתרגם ניסיון לא מוגדר שכזה, לתפקיד אישי וייחודי? 

כשבחלל מבוכה קשה, אט אט אני מגלה, כי דווקא במצב ה"לא מוגדר" הזה, נותרתי ללא שום תפקיד ביד! שום עבודה לא נדרשת ממני.

מה שמביא אותי לחוסר אונים מוחלט. כי התקווה האחרונה והיציבה שלנו, כיהודים מאמינים, היא שבכל עת נוכל, בבחירה נכונה, להפוך כל קושי לתפקיד, וכל צרה לניסיון, כשעל ידי זה נמצא נחמה ותקווה, להפוך כל מר למתוק.

* * *

כדי להעצים את המבוכה, ולתת לה ממד עמוק יותר, יהיה עלינו להיכנס מעט פנימה.

ראשית לכל, הידוע והשגור בפי כל איש ישראל, שעיקר חובתנו בעולם היא, העשייה והקיום של תורה ומצוות. בהם אנחנו מוקפים, ואותם אנו מקיפים, במחשבה דיבור ומעשה.  

מה שמחייב אותנו לשים לנגד עינינו, באופן תמידי, את הפיסקה הבאה – אני נמצא כאן בעולם כעבד לו יתברך. וכל מגמתי, להשתדל בכל עת ובכל דרך, לעשות נחת רוח ליוצרי.

עד כאן הפשוט והברור, במה שנוגע לכל יהודי, בחובה שבשגרה.

אולם "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ומתורתך תלמדנו". הייסורים גם הם גופי תורה, וגם הם צריכים תלמוד ודרישה.

מבלי להיאחז בסבך של התפילה מול ביטחון, רק נניח הנחה פשוטה ומקובלת, כי לכל צרה ולכל שעה תפקיד מִשֶּׁלָּהּ.

וכך באופן הזה, בלי "להיות חכם הרבה", נוכל לדדות מעולם אחד למשנהו, לפי תכונות האופי שלנו, או לחילופין לפי מצב הנפש שלנו. כשלעיתים הלב נשבר, ושערי תפילה ותחינה פתוחים בפנינו לזעוק ולבקש, וכך להמתיק את הדינים מעלינו, ולעיתים הנפש רגועה ושלווה יותר, ואז נמצא את עצמנו כמתעלים לכמה רגעים מהחסר והקושי, ונתמקד ברמ"ח ושס"ה בביטחון בצור חיינו – כי המצב הזה הוא הטוב ביותר. בין היתר אף נרשה לעצמנו להתמלא ברגשי הודאה והכרת הטוב, למי שהכל ממנו, על ה"יש" ורוב הטובות שממשיכות לפקוד אותנו.

וכך, באופן הזה, נוכל גם להבטיח לעצמנו אפשרות קיום, לצד הייסורים, כשאנחנו מקיימים בלב ונפש את "תורת הייסורים" הייחודית הזאת, והיא לנו למשיבת נפש.

אם זה בשעה שבה אנחנו מכניסים את כל עצמנו לתפילה, מתוך לב נשבר, כשאנו טובלים מלא קומתנו במים חיים ומתוקים, המזככים ומטהרים כל תו בנפש שלנו, ואם זה, כשאנחנו ממלאים את עצמנו, בביטחון ובאמונת אומן, במלך העולם, ונותנים לעצמנו חוסן אלוקי, ומשענת אמת – קיום איתן ויציב.

בין כך ובין כך, המשותף שבשני קצוות אלו הוא שבכל מצב שיהיה, בידינו לעשות משהו עם הייסורים, ולתרגם אותם לתורה.

ומכאן לכאב המזדעק.

כיצד ניתן לעבוד את הבורא, כשכוחות הנפש יבשים כחרס, ומצב הרוח חשוך – האפלה מוחלטת, ואין כוח וחיות להשקיע, לא בחובות שבשגרה ולא בחובות שבייסורים?!

כיצד ניתן למצא גילוי של תורה, במסגרת שבה יהודי נקלע למצב שהוא מנותק מכל האזור של תפילה והודאה, אמונה וביטחון, והוא חש מרוקן מכל תוכן?

האם גם מצבים כאלו יכולים להתגלות כתפקיד? והאם גם שם נוכל לעשות נחת רוח לבוראנו, כמגמת חיינו?

וכאשר נפנה לדבר מהתכלית, התמיהה מתעצמת. הרי מטרת בריאתנו היא שנזכה לגלות כבוד שמים בעולם, ואם כך, היכן מתגלה כבוד שמים, כשיהודי נמצא במצב כבוי, ללא שום אור וללא שום חיות, האם בשביל רגעים כאלה באנו לעולם?!

ובחזרה למצב האישי שלי.

במצב שבו הייתי נתון, הרגשתי מנותק ותלוש לגמרי, נטול כל עול, חסר כל תפקיד. לתפילה כבר אזלו ה"מוחין", תחושה של "קראתי ואין עונה" החלה לבצבץ לה בזהירות ממעמקי הנפש. כמה אפשר לחזור ולהתפלל... ואילו להאמין ולבטוח, ולקבל חיות מתקווה טובה, גם זה היה רחוק ממני.

מה שמכניס אותי למבוך סבוך, ללא מוצא. שהרי כדי להתקיים ולשרוד, אני חייב להחזיק במשהו, להתמקד ולהיתלות בתפקיד שאני מתייחד בו, ולקבל מזה חיות. איך יתכן בלי זה?

ובפרט כְּּשֵבֶּצִקְלוֹנִי רֵזוּמֶה עשיר, עמוס הרפתקאות, כשזכיתי במהלך השנים האחרונות, לבהירות כ"כ נפלאה, בכל הנוגע לתפקיד המיוחד שלי בעולם. וכך דלגתי לי בין העולמות, מאמונה, עובר דרך תפילה, עד לביטחון, כשאני שואב מאלו כחות עילאיים, ואמונה יציבה בצדקת הדרך.

ועתה, לראשונה, נקלעתי למצב שבו מצד אחד, "סגר עלי המדבר", נפשי כלואה בתוך צינוק ללא אוויר לנשימה, ומאידך, אני ללא כלי עבודה מינימליים כדי לשרוד מצב כה מעיק.

והזעקה פורצת בכאב, ממעמקי לבי. רבש"ע, מה אני עושה כאן? איך אני מתרגם את המצב הזה לעבודת ה', לאיזה תחום ומקצוע אמוני אפשר לקטלג מצב כזה?

ואז, האור מתחיל להפציע, ואני מתחיל לגלות את האוצר שהייתי סבור שנטמן אי שם "מתחת לגשר", והנה הוא כאן סמוך אלי.

מתברר כי הפתרון והתשובה לשאלה כה סבוכה, טמונה וספונה בשאלה בעצמה.

כי הקב"ה אמנם לא מדבר אתנו באופן גלוי, אבל הוא כן מדבר אתנו, בצורה הכי מפורשת, דרך הנתונים שבהם הוא שם אותנו. 

* * *

הן אמת, כי הקב"ה ברא אותנו כבני אנוש, ובאופן שבו אנחנו נהנים מיגיע כפינו, ומקבלים חיות מחדוות עשייה (וככל שנהיה טהורים יותר, כך נדע למקד תכונות אלו, בעולם האמיתי והרוחני).

ומשכך, התפקיד המוטל עלינו הוא למקד את העבודה האישית שלנו ביותר במקומות שבהם אנחנו מוצאים חיבור פנימי, כזה שיביא עלינו תחושת סיפוק ועונג אמיתי לכל חלקי הנפש.

אך לעיתים, הקב"ה חפץ בעבודה גבוהה יותר, אולי נקיה וטהורה יותר. זאת העבודה שאיננה באה לידי ביטוי בעשייה כזו או אחרת. כל עניינה של עבודה זו היא השתיקה, ההתבטלות – וההכנעה.

אמנם רוב הניסיונות שאנחנו עוברים, מטרתם שהאדם יעשה משהו מסוים, ישנה את מהלכיו או יקריב משהו, קטן או גדול, מעצמו. והצד השווה שבהם, שנותנים לאדם תפקיד כלשהו ביד, מצפים ממנו למשהו.

אולם ישנם רגעים, שהקב"ה מביא את האדם למצב שאין בו שום ניסיון אקטיבי (פעיל), אך מצפים ממנו רק לשתיקה, דומיה, הכנעה גמורה.

ושם הקב"ה פונה אל האדם ואומר לו: בני יקירי, שב כאן! אל תזוז! אל תעשה כלום!  כאן בדיוק אני רוצה אותך. תהיה אתי ורק אתי, ללא שום תפקיד ביד, וללא כל  משימה.

אכן, אם השאלה הייתה חדה ונוקבת, התשובה עוד יותר...

ממעמקי המיצר בו הייתי, התחלתי להבין את התפקיד החדש שקבלתי באופן אישי ממי שאחראי על "שיבוץ התפקידים".

אם עד היום זכיתי,  ל -

• רגעים של מסירות נפש.
• מלחמה אמיצה על הרצונות הקדושים שלי.
• גבורה עילאית, בהישרדות בלתי נתפסת.
• ואחרי כל זה, אף לרגעי הוד, שבהם מסרתי את גופי ואת נפשי לבוראי, ואמרתי לו – עשה בי כרצונך –

כאן, לראשונה, אני נחשף לעולם חדש וקסום, גבוה ועמוק יותר. צלילים חדשים נשמעים ברקע, במקום עשה – לא תעשה!

כשבעומק מסתתר לו סוד טמיר. ה"שב ואל תעשה" הזה, הוא המעשה היותר גבוה, והיותר נאצל. ואם נבקש לעשות נחת רוח ליוצרנו, זאת ודאי השירה הכי נעימה והכי מתוקה שיהודי יכול לשורר לפני יוצרו – לעמוד מול הרצון וההנהגה האלוקית בדומיה ובשתיקה של הכנעה והתבטלות.

* * *

וממחשבה למעשה.

פורים תשפ"ב.

השעה 4:15 לפנות בוקר. אחרוני השיכורים כבר עצמו את עיניהם האדומות, חוטפים תנומה קצרה כדי להחליף כוחות ליום המחר.

לאחר כמה שעות שינה חפוזות, אני מוצא את עצמי, כבכל שנה, מקדים קום, בזריזות  ובהתלהבות, כדי לנצל עת רצון נדירה זו – עלות השחר של יום הפורים הקדוש, רגעים נדירים של פעם בשנה. לשפוך שיח בתחינה ובתפילה, ולהמשיך ישועות, ואף לזכות להתפלל את תפילת השחר של יום הפורים כוותיקין, אחד מחמש השכמות.

האור נדלק בחדרי הקט, בירכתי הבית. וכך, לאחר שהדלת מוגפת היטב, אני פותח באמירת מזמור כ"ב בתהילים – "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו" וכו', בדמעות רותחות. לעורר את זכותם של מרדכי ואסתר, קודם שאני פוצה את פי בתפילה.

ואז, כשהלב נפתח, אני פותח ואומר כך: אבא! בתקופה האחרונה, אני שם לב, כי הסרת ממני כל עול שבעולם. כל צרכיי הגשמיים מזומנים לי באופן מושלם. אין עלי עול רפואה, הכל קבוע ויציב, ולא מוטלת עלי כרגע שום השתדלות חדשה בעניין. אין עלי עול "מציאת זיווג", גם בזה הכל יבש וקבוע, ואין לי במה לפעול ולהשתדל. ומאידך גם ברוחניות נתת לי את כל צרכי, ולא חסר לי כלום כדי להתקיים.

אבל לא!

השארת לי עול אחד יחיד ויחיד, עול שהוא הכי יקר, והכי מתוק בעולם.

והוא להכניע את הראש בפני רצונך, לומר לך 'הנני', להסכים, ולומר תודה על כל יום שעובר עלי לא כפי שתכננתי, על כל תקופה שעוברת עלי באכזבה ובמפח נפש. לשמוח ולקבל באהבה כל שינוי וכל אכזבה, וכל ציפייה שעדיין לא התממשה. זהו העול האחד והיחיד, שאני מתמודד אתו בתקופה האחרונה. זהו העול, מחד הכי פשוט שיש, ומאידך הכי קשה שיש, כי התכלית של העול הזה הוא ה'כניעה', שזהו הדבר שהכי קשה לאדם עלי אדמות!  _{ע"כ "איגרת הפורים" שלי.}

האמת היא שבשנים עברו, עת רצון נדירה כזו, הייתה מנוצלת עד תום לתפילה תחינה וזעקה. אולם בשנה הזו, לצד התפילות והתחינות, שאף פעם לא עזבתי בחסדי ה', לראשונה, יצא ממני דיבור מתוק ונפלא כל כך, כזה שמעולם לא זכיתי לומר. עבורי היה זה אות לטובה, כי עליתי על דרך חדשה, והבנתי בבהירות מוארת כל כך את התפקיד החדש שלי, עד שלא היססתי להעלות כאלו דיבורים, בשעה כה גורלית. כי הבנתי שברגעים האלו, המלך בכבודו ובעצמו "מושיט לי את שרביט הזהב".

אמנם תידרש עוד כברת דרך כדי לתרגם את העול הזה לכלים מעשיים יותר, וכך להגיע לחירות אמיתית ושלמה, כזאת שבאה מבחירה מוחלטת, ומרצון שלם. אך ללא ספק, יסוד מוצק ויציב נוצר כאן, בשלב זה, במעלה הדרך אל הגאולה שלי.

עד היום הייתי סבור ובטוח כי באתי לעולם כדי ללחום ולהביא הישגים וניצחונות. וכשהוטל עלי תפקיד כה מורכב – ייסורים, החובה שלי התעצמה והוכפלה, לקדש מלחמה, ולהגיע לתוצאה בה אני זוכה להמשיך לעבוד את ה', חרף כל הקשיים, ולמעלה מדרך הטבע, עם תפילה, עם אמונה, ועם ביטחון.

כאן לראשונה גיליתי כי לא בהכרח! ויתכן שהתפקיד הייחודי שלי נמצא יותר בשתיקה ובדומיה, ופחות במלחמה, גם זאת הרוחנית.                               

 לך דומיה תהילה.