"אני מוסר לך את עצמי ואת גורלי. מעכשיו אני רק בידיים שלך"

השמש נטתה לשוב על עקבותיה, מבשרת לי במקביל על שקיעתה של עוד תקופה יפה וזוהרת בחיי.

חש שאני עומד לקראת "סתימת הגולל" על שותפות יקרה ונדירה, שהייתה ואיננה.

אמנם, כפי שתיארתי בפרק הקודם, הרגעים הראשונים עברו עלי באמת ב"אורות גבוהים". הרגשתי מין שלווה נפלאה עוטפת אותי, אמביציה מעבר למידה. כל אלו הצליחו, במידת מה, לדחות ולסלק מעלי כל דאגה, עצבות, ויגון.

אך ככל שעבר הזמן, הבדידות החלה להתארח אצלי. התחושה כי נותרתי לבדי נהפכה לעובדה מוגמרת. על אף שבחסדי ה' היו סביבי תמיד ידידים טובים, חברותות יקרות וגם חברים וותיקים שמתקשרים מדי פעם, להתעניין ולשמור על קשר, כל אלו לא התיימרו להיות "שותפים" שלי. עם אף אחד מהם לא יכולתי לחלוק את מה שבאמת עובר עלי.

לרגע אולי נדמה כי אני בא להתל. אחר שבפרק הקודם דברתי גבוהה על "עצה עמוקה", תיארתי בערגה, את האושר שאפף אותי, כשזכיתי לגלות עוגן איתן ויציב כל כך, דווקא מתוך מצב שברירי שכזה – כאן אני מתאר תחושות נוגות וקודרות, כאילו עברתי לספר על מישהו אחר.

אז לא! הדיבורים הנשגבים, התובנות העמוקות, כל אלו, ללא ספק, באים להרים אותנו מעט או הרבה מעל לקרקע. אך לרגע אין מתפקידם לתת לנו אפשרות לברוח מעצמנו ומהחלק האנושי שבנו. הבורא כך ברא אותנו וכך הוא רוצה בנו, מורכבים מגשם ורוח – שכל ורגש, מה שמחייב אותנו בכל מצב שנהיה, להכיר גם בחלק האנושי שבנו, זה ש" מבין פחות ומרגיש יותר". תפקיד קדוש מוטל עלינו, לתמוך, לעודד ולתת גם לו את צרכיו הראויים.

רק אחתום נקודה זו, כממתיק סוד – "ככל שנשכיל לכלכל ולזון שני ניגודים אלו, במיזוג ובמידה הנכונה, כך הם ישלימו זה את זה, ויובילו אותנו יחד, להיות 'קומת אדם' שלימה יותר".

זאת בהחלט משימה מהמורכבות, להתמודד עם תחושת בדידות כשאני בודד... כשהלב זועק כמעט בייאוש מוחלט, אל מול מי אוכל לפרוק את המטען המעיק הזה?!

במקרה שלי, המורכבות הייתה כפולה. היה עלי להתמודד עם הבדידות כשאני מוקף באנשים, כך שמלבד ההתמודדות עם הבדידות עצמה, היה עלי לשמש במקביל בשני זהויות שונות...

המציאות החדשה, הקשה והכואבת מכריחה אותי להיצמד אל הקיר, להבין ולעכל את הנתון החדש והמר – מה שהיה כבר לא יהיה, תם עידן. מכאן ואילך, אצטרך לעכל ולהתמודד עם כל מה שעובר עלי, לבד-לבד. אין לי עוד את מי לשתף!

תחושה קשה, מציאות כואבת, אולי אפילו גורמת לאי מי להזיל דמעה, אך בתוך כל זה, מסתבר שכל זה הוביל אותי לנקודת אמת נפלאה ויקרה בתוך תוכי, בעומק הנפש שלי – אלומת אור ממעמקי החשיכה.

תוך כדי שאני לומד על בשרי בדידות מהי, הקב"ה נתן לי לגלות את המשמעות העמוקה של בדידות כיהודי.

ואצטט כמה שורות מתוך היומן האישי שלי, שנוספו להן מאותם ימים.

"יש זמנים שאדם זוכה להיות במצב שהוא מרגיש 'בודד'. זה מצב נדיר. בדרך כלל האדם לא זוכה להיות במצב כזה, תמיד יש לנו איזה תקווה מדומה, ומשענת כוזבת, שאנחנו מתעקשים להישען עליה, ובאמת לאנשים פשוטים כמונו קשה לחיות עם מצב של בדידות לאורך זמן, אבל לעיתים כן, בורא העולם שם את האדם לזמן מה, במצב שהוא בודד לגמרי.

"בתפיסה השטחית, ובמבט הגשמי, זה מצב שלילי, אבל אצל יהודי, זה מצב הכי נעלה והכי מתוק שיש, כשיהודי בודד, פירוש הדבר – ללא תקוות מדומות, ללא כחי ועוצם ידי, וללא אמונות טפלות, אלא בודד עם בוראו, וממילא במצב כזה הוא זוכה כביכול להשליך את כל כולו על הקב"ה, להישען רק עליו, ולהיות מסור רק בידיים שלו, בתלות אמיתית – גמורה ומוחלטת, זו מתנה וחוויה נדירה".

*

אחד מהחסדים והטובות השגרתיים שהקב"ה עושה אתנו, הוא העובדה שאנחנו באופן תמידי מוקפים בחברת אנשים, כל אדם באשר הוא, וכל תקופה במתכונת שלה. כך שהעובדה שאני אף פעם לא לבד, נותנת תחושת ביטחון תמידי, ואף תורמת להגברת הדימוי העצמי שלנו, ובין הייתר עומדת לנו אף ברגעים קשים כמגן, כמסעד, וכמשענת.

אך אם לא נתבונן במה שעומד מאחורי זה, עלול להיות ש"שכבות ההגנה" האנושיות האלו ירחיקו אותנו מהמפגש עם עצמנו "בגובה העיניים", ויסתירו מאתנו את האמת הנוקבת כל כך, שאנחנו כשלעצמנו "חסרי ישע", עריריים ובודדים, ללא שום יכולת לעזור לעצמנו.

וכאן התפקיד הקדוש של מצבי בדידות. המצבים הנפלאים האלו, הם אלו שיכולים ביתר קלות ללמד על הכלל כולו, שנבין ונסיק מהם שכך בדיוק אמור להיראות המצב האמיתי והקבוע שלנו, לולי שהבורא יתברך חפץ שיהיה לנו נעים כאן, ולכן הוא מקיף אותנו באופן תמידי, בחברה ובסביבה תומכת.

ברגע הזה, שאדם מוצא את עצמו לבד-לבד בעולם, ומיד, באופן מפתיע לכאורה, הוא מתמלא בפחד ובבהלה, באומללות ובדכדוך, כביכול נשמטה הקרקע מתחת רגליו – דווקא כאן, כשהוא חסר אונים, לראשונה הוא מגלה מתוך אכזבה מרה, שבאמת, הוא כשלעצמו – ללא שום יכולת.

וכאן, כשכבר הגענו עד לדכדוכה של נפש, נוכל, בבחירה נכונה, לנצל את המצב כדי לשבור את המחיצות המדומות, ולהביא את עצמנו למקום שבו נתרוקן מכל תקווה ומשענת כוזבת בבן אדם שאין לו תשועה, ומתוך זה לעמוד מול האמת האמיתית כי אני כשלעצמי חסר תקווה, ואני "קטן הצריך לאביו שבשמים". אין לי שום כוח ותקווה מבלעדיו.

התגלית הנפלאה הזאת היא לא פחות מטיפול הכרחי, מורכב ועמוק בתוככי הנפש. כזה שבכוחו להסיר את החסמים, ולסלול בפני את הדרך בבטחה ובאומץ רב, לצעד הנועז והמפתיע הבא.

היום הזה התחיל ככל הימים שקדמו לו. סדר יום קבוע שלא יכול להשתנות, בדממה ובאיפוק, כשתחושת הבדידות הולכת ומעמיקה, תופסת לה מקום של קבע במציאות שלי.

לפי התוכנית, גם היום הזה היה אמור להסתיים כמו כל יום, עם משאלה צנועה, ליום חדש שיבוא, ויהיה אולי מרענן ומעניין יותר. אך לא כך בפועל.

שעת ערב מוקדמת. אני מסיים לי את תפילת ערבית בבית הכנסת, ופוסע חרישית בדממה עם ההליכון אל עבר הרכב שממתין לי, בדרכי הביתה.

באמצע הדרך אני חש כי משהו מעיק עלי, פקעת של רגשות מתחננת להשתחרר ולפרוץ החוצה.

מובן מאליו כי במצב כזה, שבו אני לבדי, היחיד שהייתי יכול לחשוב עליו ברגע כזה, היה מי שמאז ומתמיד מבין ומאזין, מביט ומקשיב. הרגשתי כי אני מוכרח לומר משהו לבורא העולם. יש לי כמה משפטים ללחוש לו, עכשיו, ברגעים אלו. לא משהו שסובל דיחוי.

אני מחשב מסלול מחדש, ופונה אל היציאה מהעיר, ללא יעד מוגדר. משתוקק לברוח משאון העיר, מההמולה והרעש. תר אחר מקום של שקט, שבו רק אני והוא יתברך יחד, ללא מפריע.

נוסע וגומע עוד ועוד קילומטרים, וכך, לאחר נסיעה הגונה, נמצא המקום, בקצהו של אזור תעשייה על יד ראש העין. אתר בנייה גדול, שומם וחשוך, ללא נפש חיה מלבד אור הירח שמציץ עלי מלמעלה, מעיף לעברי מבט חשוד.

עצרתי את הרכב, כיביתי אף את הפנסים, לתת לעצמי, את התחושה הנעימה והמתוקה כל כך, כשאני מתייחד לי עם בוראי.

וכך, בעודי עומד, שָׁעוּן על רכבי, כשרוח קרירה של תחילת חורף צולפת בי. פתחתי את פי, והתחלתי לספר ולגולל בפני מי שמקשיב לי את כל התהליך שעברתי עד כה, התחנות והמעברים שעברתי בהם, במשך דקות ארוכות.

ואז, כשהגעתי לתחנה שבה אני שוהה כרגע, פרצתי בבכי ואמרתי לו כך: אבא! עד עכשיו הובלת אותי ברחמים גדולים ועצומים על ידי שליח טוב. שלחת לי חבר טוב ומיוחד, שליווה אותי, תמך בי וקידם אותי המון. זה היה נפלא. הרעפת עלי חסד ורחמים בלי הפסקה, הבאת אותי עד הלום.

אמנם בתוך כך, זכיתי להמשיך, להחזיק ולהתחזק בתפילה, באמונה ובביטחון. אבל בפועל הייתה לי משענת של בשר ודם. התחושה הייתה כי אתה מטפל בי על ידי שליח – מלאך טוב.

בימים האחרונים קבלתי "בשורה משמחת", כי השליח / שותף המיוחד הולך לסיים את התפקיד שלו אתי. מכאן ואילך אין לי אף אחד בעולם שמבין ומשתתף אתי, יש לי רק אותך יתברך.

אבא טוב! ברגע זה – אני מוסר לך את עצמי ואת גורלי. מעכשיו אני רק בידיים שלך, ללא שום אמצעי, "לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח".

דמעות רבות ניגרו מעיני באותם רגעים. אלו היו דמעות של שמחה, על קרבה שלא ניתנת לתיאור. דמעות טהורות של התרגשות אדירה מנוראותו של הרגע, מעמד מרגש ומטלטל – נורא הוד.

דווקא מעומק היגון של הבדידות המרה, מצאתי את שאהבה נפשי. נמלטתי ונזרקתי היישר אל ידיו הטובות של אבא שבשמים, ושם, במקום הנעים והמושלם הזה – מי צריך שותף?!

אמנם חיפשתי שותף, אבל מצאתי הרבה מעבר לזה. והאמת, צעד נועז שכזה יכול לבוא רק אחרי שאיבדתי כל תקווה ומשענת כוזבת בעולם, כשהגעתי לנקודה האמיתית, שאין עוד אחד בעולם שיכול לתמוך בי ולעזור לי, רק הוא יתברך.

אמנם אז, ברגעים אלו, לא היה לי פירוש הגון לשלוש המילים האלו – "אני בידיים שלך". לא ידעתי כלל וכלל לקראת מה אני הולך...

אולם עמוק בפנים, תחושת שחרור מילאה אותי. חשתי כי מסרתי את המפתחות לידיים הכי טובות, הפקדתי את גורלי בידיו יתברך, מבלי להבין הרבה מה זה אומר...

היום אני מבין למפרע, כי התהליך הנפלא שהחל בסמוך לזה, מסע מרתק ומפותל בדרך אל גאולת הנפש שלי, כפי שתקראו בעז"ה בפרקים הבאים, הורתו ולידתו היה במעמד המטלטל הזה. לא הייתי זוכה לטיפול כ"כ אישי ומסור מידיו יתברך, ללא כריתת הברית האמיצה הזו.

בניין רב ממדים, הולך ונבנה בתוכי מידיו יתברך, עד נכון לרגעים אלו. אך ללא ספק, "הנחת אבן הפינה" התרחשה ברגעים האלה. הדמעות שהתערבלו להם יחד עם העפר התיחוח, שהלך ונערם סביב רגלי שם, באותו אתר בנייה שומם, היו "האבן שנהייתה לראש פינה".

בהשוואה מדויקת לחולה שבא לבית חולים ל"טרום ניתוח". שם הוא יושב, יחד עם המרדים והמנתח, וחותם על טפסים. מביע את אמונו בצורה המפורשת ביותר, למסור את גופו ואת גורלו בידם.

במקרה שלי, הייתי יותר מזקוק, לעבור ניתוח מורכב ומציל חיים – בתוככי הנפש, כזה שיכול להיעשות רק מידיו יתברך. לשם כך היה עלי לשבת ולחתום על טפסים, להביע אמון מוחלט במי שאמר והיה העולם, לתת לו את עצמי ולומר לו – "עשה בי כרצונך". צעד אמיץ שכזה יכול לבא, רק במצב של איבוד כל תקווה אנושית אחרת.

אני הוא, ולא אחר!