"אתה נקרע בין חיים למוות": האב שהתגלה בחלום וגילה לבנו איך להינצל

התורה אסרה, כידוע, לאכול בהמה טרפה. טרפה היא בהמה שנפל בה מום המסכן את חייה. ישנם 18 סוגים כלליים של טרפות, אבל כל סוג כולל הרבה פרטים. הלכות טרפות הן הלכות מסובכות מאד. אחד החששות הכי שכיחים בטריפה הוא "סירכא". הסירכא הוא חוט, קרום, היוצא מן הריאה. סירכא כזו היא עדות לבעיה בריאה – חור שהגליד, סיבוך שעתיד להיקרע, ובו מחלוקות רבות. אחד ההבדלים המפורסמים בין ספרדים לאשכנזים הוא סירכא היורדת על ידי מישוש. הרמ"א הקל במקרה של סירכא כזו, שכאשר מעבירים את היד היא מתפרקת, לדעתו זה לא מסכן את הבהמה. ואילו מרן הבית יוסף החמיר בדבר, ומכאן "גלאט" – חלק, לפי שיטת מרן הב"י ומנהג הספרדים, ריאה של בהמה צריכה להיות חלקה, גלאט.

מחלוקת נוספת בין הרמ"א לב"י היא "סירכא עם מכה בדופן". כאן דווקא מיקל מרן הב"י. לדעתו הסירכא הזו, החוט המדביק בין הריאות ובין דופן הבהמה, מגיעה ממכה שקיבלה הבהמה ב"דופן", בגוף הבהמה, ואינו מהווה בעיה בריאה. ואילו לדעת הרמ"א, הבהמה הזו טריפה, כמו כל סירכא שאינה יורדת על ידי משמוש.

מנהג האשכנזים היה כשיטת הרמ"א. דברי הרמ"א אינם חידושים שלו, אלא הכרעה כמנהגי אשכנז. אמנם גאון אחד היה באשכנז שהגיע למסקנה כי במקרה זה צודקים דווקא דברי מרן הב"י, ולכן אפשר להקל בסירכא עם מכה בדופן: היה זה בעל "שאגת אריה", שבאותו הזמן שימש כרב העיר וולוז'ין. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, אבי ישיבות ליטא ותלמידו של הגאון מווילנא, הורה כדברי רבו ה"שאגת אריה", והתיר סירכא עם מכה בדופן. אך אחרי מספר שנים התמנה לרב הגליל כולו רבי רפאל הכהן מהמבורג, בעל "תורת יקותיאל", שגם הוא היה גאון עצום ותקיף, ורבי רפאל אסר בהחלט בהמה כזו, כדעת הרמ"א וכמנהג אשכנז. בעקבות זאת היו מדייני העיר ששבו לאסור מקרה זה.

והנה, ביום מן הימים נקלע ה"שאגת אריה" בנדודיו למינסק. בראותו כי יש המטריפים, כהוראת רבי רפאל הכהן, תמה ואמר: אין לכם לחוש לדבריו, הרי כבר הנהגתי זה שנים רבות להתיר. וכך חזר שוב המנהג להיתר אצל חלק מהדיינים במינסק, תלמידו של השאגת אריה. רבי חיים מוולוז'ין הגיע באופן אישי למסקנה כי יש לאסור, וכך כתב בתשובותיו, אבל למעשה היה מורה להתיר, שכן כך הורה מורו ורבו. ואף כשעקר לעיירה וולוז'ין ופתח בה את ישיבתו המפורסמת, עדיין היה מורה להתיר, שכן וולוז'ין נחשבה בעיניו כטפלה למינסק.

יום אחד נחלה אנושות אדם מתושבי מינסק. נשימתו נעכרה והוא השתעל עד אין סוף, ירק דם וסבל מכאבים נוראים. והנה בחלומו מתגלה אליו אביו, ואומר לו: "בני, לקית בסירכת הריאה עם מכה בדופן, וכידוע נחלקו הפוסקים אם מקרה זה הוא טריפה או לא. בשמים פוסקים כפי ההלכה בהלכות טריפות. דא עקא שאתה גר בעיר מינסק, שבה אין ההלכה ברורה, ולכן אתה נקרע בין חיים למוות. עקור עוד היום את דירתך לוולוז'ין, שבה מורים שמצב זה אינו טריפות, ושב ורפא לך". אותו אדם עבר לוולוז'ין, ואכן הבריא וחי עוד שנים רבות.

עם פטירת רבי חיים מוולוז'ין התעוררה המחלוקת ביתר שאת. בנו, רבי יצחק, מילא את מקומו, אך הוא לא ידע כיצד לנהוג – האם כפי דעתו האישית של אביו, לאסור, או שמא כפי שהנהיג מפני הוראת רבו, ה"שאגת אריה"? דייני העיר הפנו שאלה לבית דין הגדול בווילנא, ובה כתבו: "חזינן לדעתו של הרב דקהילתנו, שאינו רוצה בשום ענין לעשות דבר מה שהוא נגד רצון אביו המנוח זצ"ל, ועתה כל העיר נבוכה". תשובת בית הדין היתה שיש להמשיך ולהקל. וכך נותרה בוולוזי'ן "מובלעת" שבה נהגו כמנהג מרן הבית יוסף ולא כמנהג הרמ"א. מקרה זה כנראה שכיח כל כך, עד שאנו מוצאים אותו בדין תורה שנערך בוולוז'ין, ובו הועלתה הטענה כי הבשר בוולוז'ין זול יותר, שכן מקילים בני העיר בסירכא עם מכה בדופן.