אחרי שסולק מתלמוד התורה, הילד אמר משפט מחץ אחד, שהותיר את כולם המומים

לפני שנים לא רבות התקיימה מסיבת אירוסין בארצות הברית של אמריקה: תלמיד ישיבה התארס עם נכדתו של ראש הישיבה. במהלך המסיבה ביקש סב החתן ביקש לשאת את דבריו, שהופיעו בגיליון 'מאורות הדף היומי'. בלשון ציורית הוא נשא את הנוכחים אל עיירה במזרח אירופה. בתים מטים ליפול. שואב מים ועגלונים. יום השוק. בית המדרש של החייטים. תלמוד התורה והילדים העליזים שלמדו בו.

אחד מהם היה ילד נמרץ במיוחד. רבים מן הרוכלים סבלו מתעלוליו, ועקרות הבית היו מגיפות את שער חצרן משהיו מבחינות בו. אביו ואימו שקעו בייאוש מר.

באחד הימים עשה הילד השובב מעשה בלתי ייעשה, והכניס עז אל תוך ארון הקודש. באמצע התפילה יצאה העז המבוהלת מתוך ארון הקודש למול עיני המתפללים ההמומים. תעלול זה גרם למלמדים בתלמוד התורה לסלקו לצמיתות.

חלפו ימים אחדים, והילד שב אל כתלי התלמוד תורה וביקש לחזור ללמוד בו. המלמדים הסבירו לו כי מדובר בהחלטה בלתי ניתנת לערעור בעקבות תעלוליו שהגדישו את הסאה. עם זאת, השובב לא קיבל את ההחלטה הנמרצת, וסירב לצאת את המקום. "אינני מוכן שתסלקוני כך!", אמר בעוז, "רצוני לבוא עמכם לפני רב העיירה, ואשר הוא יחליט - מקובל עלי".

המלמדים נענו לבקשתו והלכו עמו אל הרב. כאשר הגיעו, החל אחד המלמדים לתאר בפני הרב את תעלוליו של הילד עד היום הזה. "החלטנו בפה אחד", טפח המלמד בכף ידו על השולחן, "כי מקומו אינו בתלמוד התורה. כלו כל הקיצין. אך זה", החווה בידו על הזאטוט, "טוען כי ברצונו שהרב יכריע בעניין. יהי כך. אם רצונו כי הרב הוא שיחתום על סילוקו משורותינו, יערב לו ויבושם לו".

הרב פנה אל הילד ושאלו רכות: "ילדי. מה ברצונך לומר?", שאל רכות.

"אולי כדאי להתייעץ עם עוד כמה אנשים?", שאל הילד.

"עם מי?", התפלא הרב.

כשדמעות בעיניו השיב הילד: "עם ילדיי ועם נכדיי"…

כמעט שעמד אחד המלמדים להנחית עליו מנחת זרועו, על שהוא מהתל ברב הנכבד, ואינו מוצא לנכון לנהוג ברצינות גם במעמד זה, אך הרב היסה את המלמד, ושאל את הילד: "מה כוונתך?".

בבכי סוער אמר הילד: "הרי אם ישליכוני מתלמוד התורה, אפנה החוצה… ואני שואל, מה אשמים הדורות שאחרי? בנים ובנות, נכדים ונכדות, דורות על דורות שירעו מחוץ לבית המדרש וישוטטו בשדות זרים. הגם הם הכניסו עז לארון הקודש?! אני מבטיח בשם הדורות הבאים, כי אם תניחוני ללמוד בתלמוד התורה, לא תכירוני. אנא, שבועיים של ניסיון אבקש, ותו לא. שבועיים, עבור דורות של יהודים".

התייפחותו של הנער לא הותירה עין דוממה בחדר הקטן, וכעבור שנים רבות, גם לא באולם האירוסין בארצות הברית. הכל דימו לראות עשרות צאצאים של הילד גודשים את החדר, צובאים על דלתו, מטפסים על חלונותיו ותולים מבט גדוש תקווה במוצא פיו של הרב, אם לשבט ידונם, אם לחסד.

הרב והמלמדים לא פצו את פיהם, ושתיקה עמוקה שררה בחדר.

"שבועיים ימים", הפטיר הרב רכות, והניח את ידו על כתפו הרוטטת של הילד. "אני מעניק לך שבועיים להוכיח, כי אתה באמת דואג לדורות הבאים".

"מהפך! כבוד הרב". בישר אחד המלמדים לרב כעבור ימים אחדים.

"העיירה נשכחה זה מכבר אי שם במזרח אירופה", קרא הסב בפאתוס. "יהודיה נעקרו ממנה ונטשוה בצוק העיתים, אך אותו נער נותר איתן בדיבורו. בארצות הברית של אמריקה הוא הקים בית נאמן בישראל, על אדני התורה והיראה".

הסב הנרגש נשם עמוקות לקראת המשפט החותם וסיים: "היום אותו ילד שובב זוכה לכך שנכדו, גידול מפואר, משתדך עם משפחת תלמידי חכמים. הוא קיים את הבטחתו לרב העיירה בשלמות".