איך אפשר לצאת מדירת קבע לדירת ארעי, כשכל כולי "קבוע" כל כך, ולא זז?

סוכות תשפ"ג

יושב לי בין מיטה לשולחן. הצפיפות שמורגשת בכל פינה, כראוי לדירת עראי, דוחקת גם בי. באוויר ריח מְשַׁכֵּר של סכך, חג הסוכות.

המוח והלב טרודים, מנסים ומבקשים, למצא חיבור אמיתי למצווה הנדירה והחביבה – "צא מדירת קבע", אך מחשבה מעיקה חוסמת בעדם ...

התבוננות קלה, על המצב האישי שלי, מעלה בי את התחושה הקשה - הכי "קבוע" בעולם.

מתמודד עם מחלה כרונית למעלה מעשר שנים, במצב יציב אך קבוע. יושב לי על מקומי הקבוע בכיסא הגלגלים שלי, מבלי שקבלתי הודעה על שינוי כלשהו בזמן הקרוב, כשהגיל המתבגר שלי עולה ונוסק כלפי מעלה, ותחושת הבדידות המעיקה והמרירה לופתת את כל כולי. בתוך כל זה, מצפה ומייחל להתקדם לשלב הבא, משתוקק לחידוש מרענן כלשהו, ואני עדיין קבוע לי באותו מקום...

על רקע הצלילים המתוקים של "זמן שמחתנו" הבוקעים מכל עבר מתנגנים באוזני כמעט ללא הרף, מזמינים אותי, אולי בפניה אישית, לבא, לשמוח ולהשתתף. בתוכי קול פנימי מתחנן, לוחש לי לצאת קצת מהסוכה, לשבור את השגרה הקבועה וללכת לשאוב מלא חופניים של שמחה לכל השנה יחד עם כל בית ישראל, החוגגים בשעות אלו את אירועי "שמחות בית השואבה" בכל אתר ואתר. ואם לא עכשיו – אימתי?

מנגד, בתוך תוכי פנימה חש קשור וכבול בקשר עמוק למקום הזה. טעם מתוק וקסום מרגיש לי דווקא בתוך הארבע אמות האלו, משהו שקשה לוותר עליו, מפחד להפסיד משהו יקר מאד.

תחושה עמוקה ומסתורית, משהו שקשה קצת לתאר במילים, וודאי "זר לא יבין זאת".

עייפות אופיינית של חג הסוכות מנסה להשתלט גם עלי, כופה עלי נמנום קל. העיניים נעצמות, ואני מפליג לי בדמיוני אל השנה החולפת. נזכר במתכונת דומה. סתם יום שגרתי, של אמצע חורף, עיצומו של חודש טבת אפרורי ומשעמם. שגרה כובלת וחונקת, מאיימת להביא אותי לסף של ייאוש, ממש בהשוואה מדויקת לישיבה כאן בסוכה.

מה שמציף בי שוב את השאלה הנוקבת כל כך – כיצד אני, במצב קבוע כל כך, עם נתונים נוקשים כל כך, מוצא ומפלס את הדרך ליציאה – "צא מדירת קבע"?!

לפתע. מעומק היגון, מתעוררת לה מחשבה חדשה ומאירה, מתפשטת בכולי, הופכת את הקערה על פיה, ממלאת אותי באור בהיר ובוהק, שדוחה ומגרש הרבה מן החושך.

בעצם, כל השנה אני זוכה לשבת בסוכה, כשאני מוקף כל כולי בארבע דפנות של נתונים קבועים, שהמשותף שבהם – רצונו יתברך, ומעליהן מסגרת של ברזל, שלא נותנת להם יכולת לזוז – "כי הוא ציווה ויעמוד".

וכאן מגיע הציווי האישי אלי, צא מדירת קבע! צא מהתחושה השטחית והמרירה כל כך. כשאתה חש קבוע לך בתוך מסגרת פלדה שכובלת אותך ללא יכולת לזוז, תבין כי אתה בעצם יושב בסוכה בכל רגע ורגע, ולא רק שבוע ימים, פעם בשנה.

כי כל עוד אתה מוכן ומסכים לשבת ולשהות שם, עם רצונו יתברך שנמצא בתוך מסגרת הנתונים הקבועים האלה, אתה יושב בסוכה! מתייחד כל כולך עם רצונו יתברך, בבית אחד ובקיטון אחד.

הוסר הפרגוד, נפתחה הדלת, התמונה האמיתית מתבהרת.

פוקח את עיני, ומגלה לפני סוכה מרהיבת עיניים, שבה הכל מאיר וגלוי, עם טעם מתוק של "צילא דמהימנותא", ובנוכחות מלאה של שבעה אושפיזין עילאין קדישין.

ואז, הקול שוב מהדהד באוזני. צא מדירת קבע! כשאני כבר מבין את הסוד הכמוס, ואת הקשר האישי והעמוק ל"סוכה הקטנה שלי".

כי בעצם, כאן אני זוכה לשבת כל השנה, בצל הזה אני זוכה להסתופף, חבוקה ודבוקה בך.

על טעם מתוק ועמוק כל כך, שאני זוכה לחוות שבוע ימים – פעם אחת בשנה, כנראה קשה לוותר. בפרט כשאני יודע ומאמין כי בכל רגע של שהייה במקום הקדוש הזה ובמתכונת הזו, אני זוכה לשאוב מלא חפניים של "ימינו תחבקני", ולמלא את ריאותי ב"צילא דמהימנותא", כוחות שיישארו אתי ויעמדו לעזרי גם בימים האפרוריים והמשעממים של ימי החולין והשיגרה.

פה אשב כי איויתיה.