האיש שנטע את גן סאקר: סיפורו של פרדי וייל

פרדי וייל היה נער צרפתי מחונן. הוא שלט במספר שפות, היה מצטיין השכבה במתמטיקה, ושמו הלך לפניו כמי שיהיה איש מדע מצליח. בשנת תשי"ז, כשהיה פרדי בן 18, הודיעו כל עיתוני צרפת על מבצע משולב לצרפת ולישראל במיצרי טיראן שבסיני. היה זה "מבצע קדש", שבו נכבש בפעולת בזק חצי האי סיני, כדי לשחרר את תעלת סואץ מהמצור המצרי. מטוסים צרפתיים פטרלו בשמי ישראל כדי לאפשר את הפעולה. כאשר המשחתת המצרית אברהים אל עוואל התקרבה לנמל חיפה, היו אלו מטוסים צרפתים שנטרלו אותה. וכך, המדינה הצעירה בת התשע, יחד עם המעצמה הצרפתית, ניצחו את המצור המצרי.

האירוע הזכיר לפרדי את הידוע לו במעומעם על מוצאו. הוא נולד כאפרים מול בו' באדר תרצ"ח, בבריסל, בנו של ר' ראובן מול מוורשא. בהיותו בן ארבע ניסו הוריו להימלט מבלגיה, שהיתה כבושה תחת ידי הנאצים, בדרך הררית לשווייץ, כשהם מחופשים לצוענים, אך משתף פעולה הסגיר אותם לידי הגסטאפו, והם נשלחו למחנה השמדה. אפרים חולץ ממטה הגסטאפו על ידי אדם שמסר את נפשו לכך, ומסר את הילד למנזר. בהמשך החליטו הגרמנים לשלוח את כל ילדי המנזר להשמדה, ובדרך נס הועבר אפרים למשפחה מאמצת אחרת, משפחת וייל. שמו הפך לפרדי, והוא גדל כאזרח צרפתי מן המניין. לאורך כל שנות המלחמה, וגם בהמשך, לא קיבל שום חינוך יהודי ולא ידע את משמעות יהדותו. רק בעקבות אירועי מבצע קדש התעורר פרדי לחקור את עברו האישי ואת מוצאו הלאומי, בתהליך שבסופו מצא את עצמו כאפרים מול, בשמו היהודי המקורי ובשמם של הוריו, ומתגורר בארץ ישראל.

לא מיד עלה בידו הדבר. עקב גילו, הוא היה חייב בגיוס לצבא הצרפתי, שבו נלחם במלחמת אלגי'ר. לאחר מכן עלה לארץ והתיישב בקיבוץ הדתי שדה אליהו, כשהוא עובד בעבודה חקלאית שעות ספורות ביום, ובשאר השעות משלים את לימודי התורה שהחסיר בנערותו. עם הזמן, עקב מומחיותו במטעני חבלה מן הצבא הצרפתי, גויס לצה"ל לתחום זה של עיסוק במטעני חבלה, שמצריך מומחיות וזהירות מרביים.

בצבא הכיר אפרים את צה"ל ובסיסיו, אבל תחום נוסף נפתח לפניו: החסידות. הוא פגש בצבא חסיד חב"ד נלהב בשם הרב יצחק ידגר, וזה יצק ללבו את אש החסידות, עד שאפרים מול עצמו נעשה חסיד בכל רמ"ח איבריו. הוא עזב את הקיבוץ ועלה לירושלים, וגם שם המשיך לשלב עבודה עם לימוד. הוא התנדב לשתול עצים בירושלים, בשטח השומם שבין משכן הכנסת ובין רחוב רמב"ן. היום שוכן במקום גן סאקר, וכל המבקרים במקום נהנים מפרי עמלו של אפרים מול.

יחד עם לימודי התורה והחסידות המשיך מול לשרת בצה"ל, ושירת בכל מלחמות ישראל, כולל מלחמת לבנון. במלחמת יום הכיפורים התפרסם בעולם החסידי, כאשר עקב חשש והתרעות ממוקדות על מתקפת גזים מצד המצרים, הצטוו כל החיילים בבסיס פאיד שבצפון מצרים לגלח את זקנם מיידית, כדי שיוכלו לחבוש מסכת גז. המסכה נצמדת לסנטר בוואקום, ואי אפשר להשתמש בה כראוי על גבי זקן. אפרים, כחסיד נאמן, לא הסכים לגלח את זקנו, ושלח מברק לרבי מחב"ד. הרבי השיב לו במברק שהתפרסם מאד, כי הוא יכול להדגים למפקדו כיצד ללבוש את המסכה על גבי הזקן מבלי שתיווצר הפרעה, וכך הוכיח הניסיון במלחמת העולם השנייה בגדוד הסיקי שבצבא האנגלי. ובמידה והמפקד לא ישתכנע, יתחייב לו החסיד שבמקרה של פיקוח נפש והתרעה הוא יגלח את זקנו מייד (חלילה...). הדבר אורך שניות ספורות. מפאת כבודו ומעמדו של הרבי מחב"ד, עמדתו התקבלה, ואף אחד מאותה פלוגה לא גילח את זקנו. התקפת גזים לא התרחשה, ולא היה צורך במסכות.

הוא נעשה גם סופר סת"ם, והתפרסם בכתב ידו המיוחד. לעת זקנתו החל להדריך מבקרים ביד ושם, ולמסור עדות על ילדותו במסתור בזמן השואה. אפרים ניחן בזיכרון יוצא דופן, והוא מסוגל לתאר את כל שעבר עליו מגיל צעיר ביותר, כולל ניסיון הברחת הגבול והתפיסה ע"י הגסטאפו.

בשנת תשפ"ג נבחר אפרים לפתוח את טקס יום השואה לצידו של ראש הממשלה באמירת "א-ל מלא רחמים", אך בעת החזרות לטקס לבו לא עמד לו, והוא התמוטט ונפטר תוך זמן קצר.