כתבות מגזין
הקרב על תל סאקי: "החייל הסורי כיוון אליי את הנשק שלו וירה"
52 שנה אחרי שהיה שותף בהצלתם של 30 לוחמים בקרב תל סאקי, משחזר יצחק נגרקר את הדרמה הבלתי נתפסת, את שמונת חודשי העינויים בסוריה, ואת רגע השיבה הביתה בו גילה כי חבריו לבונקר שרדו
- מיכל אריאלי
- פורסם ח' תשרי התשפ"ו
אילוסטרציה. בעיגול: יצחק נגרקר"הם רצו לכבוש את היישובים שלנו ברמת הגולן – את רמת מגשימים, את חיספין, את קצרין. לכאורה לא היה שום דבר שימנע זאת מהם, כי בעוד שלנו נגמרה התחמושת והיו טנקים ספורים בלבד, הם הגיעו עם מאות טנקים ונגמ"שים. אני בעצמי שמעתי אותם צועקים: 'תל אביב חלאס, חלאס תל אביב', ובכל זאת הנה אנחנו כאן ומדינת ישראל חיה וקיימת".
את הדברים האלו אומר לנו בהתרגשות רבה יצחק נגרקר, אשר נלחם במלחמת יום הכיפורים בחטיבה 188 של חיל השריון ונפל בשבי הסורי בעודו מנסה להציל את החיילים שהסתתרו בבונקר שבתל סאקי ברמת הגולן. "היינו תחת אש כבדה, ומפקד מוצב תל סאקי נתן לנו הוראה: 'מי שיכול לצאת ולהגיד שאנו נכנעים – שייצא'. אף אחד לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים, כולם היו פצועים, אז פשוט יצאתי מהבונקר", הוא משחזר.
יצחק נגרקר בשבימצב קטסטרופלי
אבל סיפור המלחמה של נגרקר מתחיל עוד הרבה קודם לכן. "הייתי בחטיבה 188, ובחודשים שקדמו למלחמת יום כיפור, היינו אחראים על גזרת רמת הגולן, כשאנו משתחררים הביתה רק לעיתים רחוקות – פעם בחודשיים-שלושה, ורק לסופי שבוע ומיד חוזרים", הוא מספר. "בערב ראש השנה תשל"ד שוחררנו סוף סוף הביתה, אך הזעיקו אותנו דרך קריאה בגל השקט, והודיעו כי יש לחזור לגזרה בעקבות מתיחות שנוצרה. היו אז כמה אירועים משמעותיים מאוד, ובתגובה לכך הפלנו לסורים 13 מטוסים, בעוד שהם הפילו לנו מטוס אחד בלבד, וגם בו הטייסים שלו ניצלו. זו הייתה מפלה ענקית לסוריה, אך כולנו הרגשנו שזה לא סוף הסיפור. היה ברור לנו שהסורים בוודאי ינסו לנקום בנו, ונערכנו לכך מתוך פחד גדול".
למה פחדתם? אם הצלחתם לגבור עליהם פעם אחת, למה שלא תצליחו שוב?
"אנחנו פשוט ראינו אותם נערכים מעבר לקו הגבול – ראינו את הטנקים שלהם, את הדחפורים שחופרים עמדות ואת הכוננות רבה שהמחישה לנו כמה שהם מוכנים.
"כמובן שדיווחנו על כך לדרג העליון, ובעקבות זאת שלחו אלינו את קצין המודיעין של החטיבה שערך לנו סקירה ודיבר במספרים בלתי נתפסים, כמו מאות טנקים סורים שעומדים להגיע רק לדרום רמת הגולן. 'אל תדאגו', הוא אמר לנו, 'אתם תחזיקו מעמד, אתם טנקיסטים טובים ותראו שתצליחו להתמודד, עוד יהיה בסדר'. אנחנו באמת היינו מיומנים מאוד, אך רובנו לא האמנו שנצליח להתמודד מול כמות כזו עצומה של טנקים. אבל עודדנו זה את זה בכך שבעוד כמה חודשים נשתחרר מהצבא, ובכל מקרה נעזוב את הגזרה".
אולם כשפרצה המלחמה נוצר, לדבריו של נגרקר, מצב קטסטרופלי, כאשר הוא וחבריו מצאו את עצמם מותקפים באש מכל עבר, ונראה היה שאין שום סיכוי לשרוד את המצב שנוצר.
שיאה של המערכה הגיע בעודם בבונקר בתל סאקי, ב-7 באוקטובר 1973. "כן, גם אני נפלתי בשבי ב-7 לאוקטובר", מציין נגרקר. "נכנסנו לבונקר של תל סאקי אחרי שהטנק שלנו חטף RPG במנוע, וכתוצאה מכך הושבת לחלוטין. קיבלנו הוראה מגבוה להתפנות אל הבונקר, ולמרות שבתחילה סירבנו, כי העדפנו להילחם מתוך הטנק, הבנו עד מהרה שאין ברירה נוספת, וכך נכנסנו לבונקר בתל סאקי. בשלב הראשון גילינו שם פצועים וטיפלנו בהם. אני טיפלתי בלוחם שהייתה לו פציעת בטן קשה וחבשתי אותו. לצערי בבונקר שכב ללא רוח חיים גם המפקד היקר שלנו, יואב יקיר, שנהרג בעודו נלחם באופן חזיתי כשהוא עומד על הצריח של הטנק".
אילוסטרציה"אמרתי להם: 'אני נכנע'"
"המראות בתוך הבונקר היו קשים מאוד", ממשיך נגרקר לשחזר. "היו שם הרוגים בכל מקום ופצועים רבים. ראינו את מפקד תל סאקי, מנחם אנסבכר, שישב על מיטת קומתיים כשהוא פצוע קשה. האווירה הייתה מלחיצה והמתח גדול, אך אנסבכר הצליח להשרות סביבו רוגע מיוחד – הוא שלף ספר תהילים והתחיל לקרוא פרק אחר פרק, כשכולם קוראים אחריו. לאחר מכן הוא הבטיח לנו: 'כשתסתיים המלחמה ניפגש כולנו בתל אביב ונעשה חפלה גדולה'. כמה מאיתנו חייכו, כי זה היה נראה כל כך הזוי. לפתע נשמע פיצוץ חזק בפתח הבונקר, ורימון סורי חדר והתפוצץ. כולם נשכבו על הרצפה, והיחיד שהמשיך לעמוד הייתי אני.
"כמה רגעים לאחר מכן הסתבר לי שרוב החיילים בבונקר פצועים, ואז נשמע קולו של אנסבכר: 'אני מבקש ממי שמסוגל לצאת החוצה – שייצא וימסור לסורים שאנו נכנעים'. אני יכולתי לצאת, אך קיוויתי שמישהו אחר יעשה זאת, וכשאף אחד לא קם, הנחתי את הנשק האישי שלי על הרצפה ויצאתי החוצה בידיים מורמות. עקפתי את הנגמ"ש של הסורים וצעקתי לעברם: 'איפה אתם? איפה אתם?' בעברית. לפתע צצו שני סורים – אחד במרחק של כחמישה מטרים ממני, כשהקלצ'ניקוב שלו מכוון אליי, והבחנתי בחיילים נוספים שמחפים עליו מאחורי הסלעים.
"הוא סימן לי בידו תנועה של 'תתקרב', אבל הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר, עקבתי כל הזמן אחרי האצבע שלו שעל ההדק, וכשראיתי שהיא מתחילה לזוז הטיתי את גופי שמאלה. הצרור פגע בדיוק במקום בו עמדתי רגע קודם לכן. לאחר מכן הסורי השני פתח באש, ושוב עשיתי את אותה תנועה, והצלחתי לחמוק מהירי. פסעתי לאחור ונעמדתי בסמוך לכניסה לבונקר, מבלי שאני מעז לחזור פנימה, כי ידעתי שאם אכנס הם יזרקו רימונים ויחסלו את כולם.
אילוסטרציה"המתנתי עד שהם יסיימו עם הירי, ושוב יצאתי לעברם. הפעם הם לא ירו לעברי, רק שאלו בתנועות ידיים: 'כמה חבר'ה יש בפנים?'. היה לי ברור שאם אענה את המספר המדויק – כ-30 לוחמים פצועים – הם בוודאי יחסלו אותם, לכן עניתי את המספר היחיד שעלה על לשוני: 'תלתא', כלומר שלושה לוחמים, ויחד איתי ארבעה. הם שאלו אותי איפה הנשק שלי, והסברתי להם שזרקתי אותו. בשלב זה הם לא ניסו עוד לאיים עליי, אלא הובילו אותי אל תוך הנגמ"ש שלהם, שם גיליתי שני שבויים ישראליים נוספים. רק אז התחלתי לחוש כאבים חזקים ברגל, שכן הסתבר שהקרסול שלי התרסק וחוויתי כאבי תופת. בינתיים התחיל הנגמ"ש בנסיעה, כשהשובים שלנו מכריזים כל הזמן 'טַיַּארִין, טַיַּארִין' מבלי שאני מבין מה הם רוצים. רק מאוחר יותר הבנתי ש'טַיַּארִין' בערבית זה 'טייסים', ומכיוון שהייתי לבוש בסרבל מגן, הם היו בטוחים שתפסו טייס והכריזו 'תפסנו טייסים, תפסנו טייסים'.
"בשעת לילה מאוחרת הביאו אותי אל חוקר סורי שדיבר עברית צחה. בתחילה הוא שאל לשמי ולדרגה שלי. השבתי לו שאני טנקיסט. הוא התבונן בי בזעם רב, ולאחר מכן אמר: 'אילו היינו יודעים שאתה שריונר היינו מחסלים אותך, אנחנו לא צריכים שריונרים אלא טייסים'. אחר כך הוא המשיך לתחקר אותי, וכנראה שבשל צבע העור הכהה שלי הוא אמר לבסוף: 'אתה אחד משלנו'. לאחר מכן הוא שאל אם אני צריך משהו, והשבתי לו שאני מאוד רעב. הוא הביא לי עוף שלם עם חמוצים, אך הסורים שהיו סביבי הסתערו על העוף וחיסלו אותו לפני שהספקתי בקושי לטעום. אחר כך לקחו אותי לבית חולים, גיבסו לי את הרגל בגבס והחזירו אותי אל מפקדת הצבא הסורי, שם המשיכו לחקור אותי ואת השבויים הנוספים, תוך כדי הכרזות בלתי פוסקות של 'אין מדינת ישראל', 'לא קיימת עוד מדינה', ו'אין לכם להיכן לחזור'. היו כמה פעמים שהתעלפתי במהלך החקירות מרוב כאב, אך לא הצליחו להוציא ממני שום מידע".
תמונה שצולמה עם הגעתם של נציגי הצלב האדום. "רצו להראות שהתנאים טובים"חוזרים הביתה
נגרקר מספר כי אחרי חודשיים וחצי של שבי בתנאים קשים, חקירות ועינויים, הגיע זמן המקלחת הראשונה. "במשך עשר דקות עמדנו תחת זרם המים, כשהסוהרים בינתיים מתעללים בנו ותוקעים אגרופים. חודשיים וחצי לאחר מכן שוב זכינו במקלחת, אך הפעם כששבנו לתאי המעצר ראינו שהסוהרים מכניסים מזרונים לבנים, אחרי שבמשך חמישה חודשים שכבנו על שתי שמיכות צבאיות שהונחו על הרצפה. הם גם ריססו וחיטאו את החדרים, וזה גרם לנו להבין שייתכן שיש מגעים לשחרור.
"בינתיים הצטרף מישהו נוסף לחדר, וכמו תמיד קיבלנו אותו בחשדנות גדולה – 'אולי נשלח כדי לרגל אחרינו מטעם הסורים?'. אנשי המודיעין שלנו תחקרו ותשאלו אותו, ואז הבינו שהוא טנקיסט של צה"ל והפנו אותו אליי. כשהוא הגיע זיהיתי אותו, הודות לפציעה החמורה שהייתה לו בבטן. הרי זהו הטנקיסט שחבשתי בתל סאקי. גם הוא זיהה אותי, אך כששאלתי אותו מה עלה בגורלם של החבר'ה בתל סאקי, הוא השיב לי: 'פתחו את הבונקר וכולם נהרגו'. מאותו רגע הכל סביבי החשיך, היה ברור לי שאין מדינת ישראל, החבר'ה שהייתי איתם כבר אינם קיימים, וגם לי אין שום עתיד.
"אבל דווקא למחרת הגיעה תפנית גדולה, כאשר הסורים ביקשו מאיתנו להתלבש יפה ולצאת החוצה, כשאנחנו מקבלים הבזק ראשוני של קרני שמש ובקושי מצליחים לפקוח את העיניים. בחצר גילינו את אנשי הצלב האדום ממתינים לנו ומחלקים גלויות, כדי שנוכל לשלוח מכתבים לבני המשפחות שלנו, ואני תוהה בליבי: 'למי כבר אפשר לשלוח? הרי מדינת ישראל לא קיימת'. אחר כך הם חילקו לנו סיגריות, וראיתי את קצין הקישור הסורי מלווה את נציג הצלב האדום אל המבנה, ותוך כדי כך שהנציג בודק את התנאים הסניטריים, אומר לו הנציג הסורי: 'צה"ל 36 קילומטר מדמשק'. אלו היו חדשות בלתי נתפסות, זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שצה"ל נלחם, ואפילו מוביל.
"למרות המגעים לא שוחררנו מיד, וחלפו עוד שלושה חודשים עד ליום השחרור. בסך הכל היינו שמונה חודשים בשבי, אך שלושת החודשים האחרונים היו טובים יותר מהקודמים, עם תנאים משופרים ואפילו קשרים שנוצרו עם הסוהרים. יום אחד, ללא שום התרעה מוקדמת, נכנס קצין הקישור הסורי והודיע: 'אתם הולכים הביתה'. הוא שלח אותנו ללבוש מדים ואז נעמד מולנו לשיחת מוטיבציה בה ביקש: 'תספרו בארץ שהיה לכם טוב ושהתייחסו אליכם יפה'.
"האמת היא שאני באותו זמן התחלתי לדאוג ממש. לא יכולתי להימלט מהמחשבה על כך שכשאגיע לארץ בוודאי תצפה לי כיתת יורים שתשפוט אותי על ההחלטה השגויה שקיבלתי בתל סאקי, בניגוד להוראתו של המפקד. בינתיים הגיעו אוטובוסים שהסיעו אותנו לנמל התעופה, והמחשבות לא עזבו אותי כל הזמן על מה שמצפה לי בארץ".
המודעה שפורסמה עם חזרתו של יצחק לארץה"חפלה" הגדולה
להפתעתו של נגרקר, עם הנחיתה בנתב"ג לא ציפתה לו אף דמות מהמשטרה הצבאית, והוא ירד מהמטוס יחד עם חבריו כשהם מתקבלים בשירים ובריקודים. "אחרי קבלת הפנים ניגשה אליי קצינה וביקשה ממני להיכנס לחדר צדדי שהתגלה כחדר חקירות ישראלי, בו חוויתי חקירה של השב"כ, לאחר מכן אפשרו לי להצטרף לבני משפחתי שהמתינו לי כדי לחזור הביתה".
ואז, לדבריו, הגיעה ההפתעה הגדולה, כאשר הוא גילה על יד המונית שציפתה לו דמות מוכרת – בחור מתל סאקי. "הוא שאל אותי: 'זוכר את החבר'ה מתל סאקי?'. השבתי לו בעגמומיות: 'כן, כולם נהרגו, זה בגלל השטות שעשיתי'. אבל הוא עצר אותי בתימהון: 'על מה אתה מדבר? כולם נותרו בחיים, אתה הצלת אותם והם מחכים לחפלה בתל אביב שהבטיח אנסבכר'. בתחילה לא האמנתי לו: 'אתה סתם מנסה לעודד אותי, רק כשאראה את כולם אאמין לך'. 'בבקשה', הוא הגיב, 'הם מחכים לך בבית שלך, ביבנה'.
"עליתי על המונית שהובילה אותי ואת בני משפחתי לבית, כשההוראה היחידה שאני נותן לנהג היא: 'סע כמה שיותר מהר'. כשהגעתי לבניין גיליתי את החברים מצפים לי, כשהם מתנפלים עליי בחיבוקים ונשיקות, ואז פרצתי בבכי של הקלה עצומה. הסתבר שהם ניצלו בדרך נס ממש, כאשר המפקד אנסבכר ניהל את העניינים ועזר להם לשרוד עד לשעות הצהריים של יום למחרת, אז הגיעו כוחות החילוץ. מיותר לציין שלא נענשתי על ידי הצבא, ועד היום אני שומר על קשר הדוק עם חלק מניצולי תל סאקי, ומבקר לעיתים קרובות באנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים".
חודש וחצי לאחר השחרור מן השבי התחתן נגרקר עם אשתו אילנה, שהייתה אז אחות בסורוקה וטיפלה בין היתר בפצועי סיני. "שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור, לו הענקנו את השם יואב על שמו של המפקד הנערץ יואב יקיר", הוא מספר. "הזמנו לברית את אביו של יואב, שהגיע במיוחד מכפר רופין ליבנה כדי להיות הסנדק. בהמשך גם זכיתי להגשים חלום נוסף ולשוב לרמת הגולן כדי להתגורר בה עם משפחתי, וכיום אני תושב של היישוב קצרין בגולן".
ברית המילה של בנו הבכור יואב. התינוק נקרא על שם יואב יקיר הי"דנגרקר לא נח במשך השנים, ורואה לעצמו שליחות גדולה לספר על מורשת הקרב שלו בהזדמנויות שונות, כמו לפני יחידות מיוחדות בצבא, במכינות קדם צבאיות ועוד. "אני מרגיש שיש בכך עוצמה אדירה, לקלוט את המצב הקשה בו היינו ולהבין את גודל הניסים שזכינו לראות, למרות היתרון העצום שהיה להם עלינו. אני בטוח שגם בימים אלו אנו עומדים לקראת ניצחון גדול, ואנחנו רק צריכים להאמין ולבטוח".




