"בכל פעם שאני צריכה אותו והוא לא שם בשבילי – אני פשוט מתפרקת"

יובל ושני התיישבו מולי. האווירה הייתה מתוחה, הם לא העזו להביט אחד בשני.

"אני מרגישה שאני מתפרקת. בכל פעם שאני צריכה אותו והוא לא שם בשבילי, אני פשוט מתפרקת".

"מתי את מרגישה את זה?", שאלתי את שני.

"כשאני בסערה פנימית והוא בעבודה, או לא זמין, אז אני מרגישה שאני מאבדת את הכל. אני מחכה בנרות שכבר יחזור ואקבל ממנו תמיכה, ואז אירגע", שני אמרה.

"ומה מפרק אותך?", שאלתי אותה.

"זה חונק אותי", שני התחילה להזיל דמעות.

"מה?", שאלתי.

"אני לא רוצה להיות תלויה בו ככה, אני רוצה לדעת להחזיק את עצמי", ענתה.

"זה גורם לי להרגיש שאני כל הזמן מאכזב אותה, כי לפעמים אני לא מצליח להיות מספיק זמין, ואז היא מתמוטטת", אמר יובל.

"את מרגישה שאת רוצה להתלות בו, או להיות עצמאית ממנו?", שאלתי את שני.

"אני רוצה את שניהם. אני רוצה להיות מושפעת ממנו, להרגיש אותו ולקבל ממנו כוחות, אבל גם להרגיש שיש לי עמוד שדרה משלי, שאני מחזיקה את עצמי גם כשהוא לא זמין".

"אלו לא באמת שני קצוות שסותרים זה את זה, אלא שני צדדים שונים של אותו מרחב פנימי. כל האזור הנשי שבך יודע גם להיפתח ולהיות מושפע, וגם להיות אסוף ויציב, וכל האתגר הוא להצליח להחזיק את שניהם יחד".

שני הנהנה בשקט והסכימה.

"המקום שבו את נפתחת ליובל ומקבלת ממנו, הוא לא חולשה אלא אומנות".

"אומנות?", שאלה שני.

"את לומדת למשוך ממנו רצון אמיתי לטובת הקשר, וזה קשור ישירות לאמונה שלך, שאת ראויה לקבל את הכי טוב. ככל שאת מאמינה שאת ראויה – כך את מושכת יותר את הרצון שלו אליך".

"אני באמת מרגישה שקשה לי להאמין בזה", הגיבה שני.

"זה סימן שיש בך פצעים פנימיים שדורשים ריפוי".

"אבל מה קורה כשהוא לא שם? כשהוא לא זמין אלי?", שאלה שני בהתנגדות.

"אז את לא נדרשת להתגבר ולהיות לבד בכוח, אלא להישען על תחושת מלאות שנאגרה ואספה אצלך. כשאת מקבלת ממנו רצון אמיתי בשטף החיים, הכוח הזה נשאר איתך גם כשהוא כבר לא שם. הכוח הזה הופך למאגר פנימי, ואז את לא תלויה בנוכחות הפיזית שלו, ואת יכולה להרגיש שמורה וחשובה גם כשהוא רחוק".

"זה עדיין מרגיש לי קשה", ענתה שני.

"זה לא שתפסיקי לחוש כאב או בדידות, אבל לא תקרסי מהם", עניתי.

"איך אני אמור לדעת אם מה שאני נותן לה נובע מתוך רצון אמיתי או מתוך ריצוי? תמיד היא כועסת וטוענת שאני מנסה לרצות אותה כל הזמן", אמר יובל.

"כשאתה פועל מריצוי - או שאתה מפחד מהתגובה שלה, או שאתה נמנע מעימות, או שאתה מחפש תחושת אישור ותוקף, ואז היא מרגישה את זה, וזה גורם לה לקרוס.

"ריצוי לא נותן לה תחושת ערך, אלא מפתח תלות. זה גורם לה לחוש שאתה לא באמת רוצה בה, אלא רק מנסה להרגיע אותה. כשאתה באמת רוצה את טובתה, הרצון שלך נותן לה כוח עצום, ואם נדייק, זה נותן לקשר כוח עצום. הרצון שלך לא מייצג רק אותך, אלא את כל הבריאה שרוצה בה טוב".

"זה ממש נכון. כשאני מרגישה שהוא באמת רוצה בי – אני מרגישה שגם אלוקים וכל היקום איתי. כשהוא מרצה אותי זה שובר אותי, אני מרגישה שאני מאיימת עליו, כאילו הוא חייב לתת לי בשביל לשרוד".

"זו הנקודה. יובל, אנחנו כנשים יודעות לקרוא את הרצון של הגבר. אם זה רצון אמיתי – זה בונה אותנו, ואם זה ריצוי – זה מרסק אותנו. לכן המפתח הוא לא המעשים, אלא הרצון. אתה צריך לשים לב אם אתה פועל מתוך פחד או מתוך רצון אמיתי. רק רצון אמיתי ייתן לה את התחושה שהיא חשובה, שמורה ונראית.

"ואת שני, צריכה לעבוד על החוויה הפנימית שלך, ולחזור שוב ושוב לשאלה: האם אני חשה שאני ראויה לטוב אמיתי? ככל שהחוויה הזו תתחזק, כך תוכלי למשוך את הרצון האמיתי שלו, ולא תצטרכי לדרוש את זה".

"בעצם, אם שני מאמינה שהיא ראויה, זה יעזור למשוך ממני כוחות של הרצון האמיתי שלי, ואם אני אהיה מחובר לרצון האמיתי שלי, זה יחזק לשני את התחושה שהיא ראויה", סיכם עמיחי.

"מדויק. זה מעגל מתקן של הדדיות עמוקה. החוויה שלה נבנית מהרצון שלך, והרצון שלך מתחזק כשהיא מאמינה בעצמה. אז מתרחש ריפוי ביניכם, וזה מאפשר צמיחה ובנייה אמיתית של הקשר".

בהשראת מרים קליין.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן