היום שבו העולם עצר, וחיכה רק לך: למה תוקעים בשופר?

העולם כבר היה מוכן. ים כחול עד האופק, הרים ירוקים, שמש נוצצת, ירח מאיר, ציפורים מצייצות.

אבל הוא היה ריק. שקט מוזר עמד באוויר, כאילו הבריאה עצרה את נשימתה.

הכול היה יפה – אבל חסר.

ואז, בא’ בתשרי, נשמעו המילים: "נַעֲשֶׂה אָדָם". והכול השתנה לנצח.

הקב”ה ברא את האדם – וברגע הזה, העולם קיבל לב. נוצר דופק לעולם.

שישה ימים קודם לכן, בכ”ה באלול, נבראו השמיים והארץ, הים והיבשה, השמש והירח וכל הכוכבים, בעלי החיים. הכול פעל בהרמוניה מושלמת – אבל בלי מישהו שייתן לו משמעות. כמו במה ענקית עם תפאורה מושלמת – אבל בלי שחקן ראשי.

הרבי מליובאוויטש מסביר שזו הסיבה האמיתית שאנחנו חוגגים את ראש השנה לא ביום שבו העולם נברא, אלא ביום שבו האדם נברא. כי בלי האדם – אין שליחות. אין תכלית.

ומאז, בכל שנה מחדש, בא' בתשרי, אנחנו חוזרים לאותו רגע בראשיתי. רגע שבו הקב"ה כאילו פונה לכל אחד ואחת ואומר: "אתם איתי? אתם מוכנה להיות השותפים שלי בהנהגת העולם גם השנה?".

זוהי הסיבה שאנחנו תוקעים בשופר. הקול הגולמי הזה – לא מנגינה ולא דיבור – הוא קריאת הלב הפשוטה ביותר שלנו: "אני כאן. אני שלך. בוא נתחיל שוב".

הרבי היה אומר – זה לא יום של חשבון נפש בלבד, זה יום של הכתרה. של בחירה הדדית. הקב"ה בוחר בנו, ואנחנו בוחרים בו.

וזה לא מסתיים בתפילות החג. הבחירה הזו נבחנת ביום-יום: איך אנחנו פותחים את הבוקר – באנחת עייפות או ב"מודה אני"; איך אנחנו מגיבים למילה חדה – בחדות חזרה או בשתיקה בונה; איך אנחנו מתייחסים לחלום של מישהו – בזלזול או בהקשבה; איך אנחנו מתעקשים להאיר – גם כשאנחנו עייפים.

בראש השנה, הקב”ה מניח לפנינו עולם מוכן, ואומר: "זה שלך. אני סומך עליך. רוצה להנהיג אותו איתי?".

ולכן, מדגיש הרבי מליובאוויטש, ראש השנה הוא לא רק בקשה על שנה טובה, אלא הכרזה על מוכנות. כשאנחנו אומרים "ותמלוך על העולם כולו" – אנחנו בעצם מצהירים: אנחנו הכתר שלך. אנחנו מוכנים להיות אלה שימשיכו את האור שלך, גם במקומות הכי חשוכים בעולם.

אז השנה, כשאת עומדת בבית הכנסת ושומעת את קול השופר – תדעי שזה לא צליל ישן מהעבר. זה הקול הראשוני של הנשמה שלך, רגע לפני שהיא יוצאת לדרך מחודשת. אל תחשבי רק על מה את מבקשת – תחשבי גם על מה את נותנת.

כי לפני אלפי שנים, העולם עצר – וחיכה לאדם. וחיכה לך.

ואולי, השנה הזו, תעצרי רגע, לפני ראש השנה, ותבחרי בו – בה' – לא רק בתפילות, אלא ביום יום, בכל רגע, בבחירות הקטנות של החיים. בלהחיות את ה' בתוך ההוויה שלך, הרגעית.