"החטוף שלך לא לבד": הפוסט לאמהות החטופים שלא יותיר עין יבשה

תגידי אמא…

איך שורדים לילה כזה, כשהשקט צורח יותר מכל אזעקה?

כשהכדורים שאת בולעת מתפוררים בפנים ולא מביאים מנוחה.

כשהגוף מנסה לנשום, אבל הנשימה לא מצליחה להיכנס ללב.

איך שורדים, אמא, כשהחבל ההוא, חבל הטבור הסמוי נמתח עד קצה גבול היכולת, ואת שומעת בו את הדופק של הילד שלך שם, מתחת לאדמה, בין קירות אפלים, כמעט שש מאות ימים?

את לוחשת לעצמך מילים יפות: "הוא יחזור… הוא חייב לחזור."

אבל הדמעות יודעות את האמת...

והידיים שלך עדיין זוכרות את משקל הגוף שלו בחיבוק האחרון.

כל צעד שלך זועק: הילד שלי שם!

אבל מבחוץ שקט,

כי לפעמים הפחד לצעוק חזק מדי, גדול מהצורך לפרוק את הלב.

ואז את קמה בבוקר

לא כי יש לך כוח, אלא כי אם תישארי במיטה, העולם יתמוטט

את לובשת שריון שקוף שכולם חושבים שהוא רק בגדים,

ויוצאת שוב אל המלחמה הבלתי נראית הזאת.

אמא יקרה, הלב שלנו איתך

החטוף שלך לא לבד.

הלב שלנו, כל הלבבות שלנו, קשורים אליו, קשורים אלייך

אבל אם באמת נרצה לעזור

אם נרצה שהנשמות האלה יחזרו הביתה,

זה לא יקרה בכעס, לא ברעש, לא בהפגנות מפלגות...

זה יקרה באחדות,

בשיח מכבד,

בהקשבה,

בכוונה אמיתית להיטיב.

נרים קול, אבל קול של חיבור, לא של מריבה

נשב יחד, נתפלל יחד, נחבק את הכאב הזה כעם אחד

כי כל צעקה ריקה מרחיקה אותנו מהלב של אמא, מהלב של הילד, מהלב שלנו.

ואהבת לרעך, זה לא סיסמה

זו הדרך היחידה

דרך שמחברת, שמרפאה, שמחזיקה אותנו כאומה וכבני אדם.

בואו נהיה ביחד

בלב, במילים, במעשים

כי רק מתוך אחדות נוכל לתת משמעות, כוח, וחיבוק אמיתי.

רק מתוך אחדות נהיה הבית של החטופים, גם מרחוק, גם ברוח.

אמא, אנחנו כאן איתך, ואתם כולם הצטרפו אל הלב הזה

בואו נהיה אחד, באמת.