שווה סיפור: והאמת והשלום אהבו

לאחר לידת בני הבכור ידעתי שארצה לגדל אותו בבית. ילדים היו אהבת חיי עוד מגיל קטן, נולדתי להיות גננת. אמנם ניסיתי ללמוד מקצוע מכניס יותר מזה של מנהלת גן או עובדת במעון, אבל אלוקים תיכנן לי אחרת, הכי טוב בשבילי ובשביל ילדי. החלטתי לפתוח משפחתון. באותה תקופה היה חסר במטפלות באזור מגורי, ומפה לאוזן מילאתי רישום בלי הרבה מאמץ. והיה לי טוב. מאוד.

עד אז הכרתי את שכני משלום-שלום במדרגות, מי שענה ומי שפחות. הייתי עסוקה בחיי ולא ממש פנויה להיכרות עם שכנות. כן שמתי לב לתנועה ערה ביחסי השכנים, אבל לא הרגשתי נוגעת בעניין. היה לי תינוק אחד קטן, ואילו רוב השכנים האחרים היו בעלי משפחות עם ילדים בגילים שונים, היה בינינו הבדל של עשר שנים לפחות.

יום אחד נעניתי לדפיקה בדלת. מולי עמדה אישה נחמדה שהציגה עצמה כתמר סגל, שכנה בבניין. לא ממש הכרתי אותה עד אז, אבל כשהזכירה את שם משפחתה נזכרתי שלפני תקופה בעלי סיפר לי על שכן בשם סגל שהתעניין אצלו על לימוד מקצוע שבו הוא עסק. בעלי עזר וייעץ לו בשמחה, מתוך ניסיון והיכרות עם שוק העבודה.

חייכתי והזמנתי אותה להיכנס. היא נראתה ממש נעימה. מאוד מהר היא הסבירה למה היא כאן. היא רצתה לפתוח משפחתון, ובאה לשאול אותי כמה דברים כבעלת ניסיון. עניתי לה בחפץ לב, והצעתי כל עזרה שתידרש לה, באמת ובתמים. היא שמחה ובאמת ניצלה כל אפשרות כזו בחודשים הבאים.

עכשיו היינו שתי משפחות באותו בניין עם משפחתון בבית – לוי וסגל.

מדי פעם, כאשר ירדתי עם ילדי לגינה השכונתית, הייתי עוברת בין השכנות שעמדו בבניין ודיברו, אומרת שלום וממשיכה הלאה. כפי שאמרתי, לא הייתי מהדברניות, בטח לא מהמרכלות. אך בתקופה האחרונה הרגשתי שמשהו קר עומד שם באוויר. לפעמים נהיה שקט כאשר ירדתי במדרגות. בעיקר הרגשתי כמו מחטים ננעצות בי. לא הבנתי למה, אבל ידעתי שמשהו מפריע לשכנים. רק שלא ידעתי מה. סיפרתי לבעלי, אך הוא לא האמין שיש ממש בחשדותי.

תקופת זמן אחר כך, בעלי חזר הביתה, מוטרד מעט. סיפר שהשכן למטה ביקש שההורים שמביאים את הילדים למשפחתון יניחו את העגלות במקומן, ולא בכל מקום בלובי הבניין. הסכמתי איתו, היה היגיון בדברים, והיות שאני לא באמת נמצאתי בכל בוקר בלובי כדי לדעת מה קורה, הנחתי שיש אמת בדבריו. אבל בעלי היה מוטרד. "מעניין", הוא אמר, "אני יוצא כל יום מהבית בשעות הבוקר המאוחרות, הרבה אחרי שכולם יוצאים, ומעולם לא ראיתי עגלות באמצע הלובי. להפך, כולן במקום המתאים. מהיום אבדוק בכל פעם ואסדר אותן".

שבועיים אחרי כן, עצרה אותי שכנה בדרך לגינה, ושאלה אם אפשר לשמור על שקט בשעות הצהריים. התפלאתי. לא היה ידוע לי על רעש שתינוקות במצבי זחילה עושים... ודאי לא בעוצמה כזו שיכולה להפריע. אבל הנהנתי והבטחתי להקפיד יותר. אבל זה לא נגמר. שכנה נרגזת במיוחד התפרצה עלי, בטענה שכל הבניין מלוכלך בגללי. האדמתי, ושאלתי בגמגום על מה היא מדברת. בזעם רב היא טענה שהמשפחתון שלי עושה הרבה נזק. שאלתי, בתמימות אמיתית: "כמה תינוקות בני שנה יכולים ללכלך?", אבל היא לא הרפתה. נראה היה שמישהו חימם אותה כהוגן.

מהר מאוד גילינו את מקור הרכילות: משפחת סגל. לא האמנתי, דווקא הם, שכל כך עזרנו להם! בשקט, אחד השכנים לחש לבעלי שכל הבלגן התחיל דווקא מאז שסגל פתחו את המשפחתון, והדברים ידועים, אבל אף אחד לא רוצה להתחיל איתם. לפה גדול יש כוח.

החלטנו לשאול אותם ישירות מה הבעיה שלהם. אם יש משהו שמפריע להם, אנחנו כאן כדי לתקן. התגובה הייתה קרה וקטלנית. לא אפרט, אבל חזרתי פגועה עד עמקי נשמתי. מאז ניתקתי איתם כל קשר.

מאותו יום, ההתנכלויות מצידם רק הוגברו. עכשיו כבר לא היו עכבות. המסכות הוסרו, והם ממש ירדו לנו לחיים.

החלטתי שלא כך אני רוצה לחיות את חיי. לא רוצה לגור במקום כזה, שרכילות ולשון הרע שולטים בו בכיפה. החלטנו לעבור דירה.

כן, הדירה היפה והמתוקה שאהבתי והשקעתי בה כל כך. נפרדתי מהילדים החמודים שטיפחתי במשך השנה האחרונה, נפרדתי בכאב, אבל בהבנה - איכות חיים עולה על הכל.

חיפשנו דירה במקום אחר, שיהיה קרוב למקום העבודה של בעלי, שיהיה בו ביקוש למשפחתון, וגם דירה עם כמה שפחות שכנים, כמה שיותר צדדית, שלא תפריע לאף אחד, אף פעם.

בעלי קיבל הצעת עבודה בחו"ל. מקום קצת נידח, אבל היו הרבה אופציות, ובעיקר לי, בשליחות לעבוד כגננת עם ילדים יהודיים שם. זה התאים לנו. עברנו לחו"ל.

*

בבית משפחת סגל, המשפחה התרחבה בחסדי שמיים, וכבר לא היה מקום בדירה הקטנה, כך שמספר שנים לאחר שעזבנו הם חיפשו דירה גדולה יותר. בסוף הם מצאו דירה בעיר אחרת, רחוקה יותר, עם תנאים מתאימים למשפחתון בבית. אבל כאן נוצרה אכזבה. אף על פי שהיה ביקוש גדול מאוד בסביבה למשפחתון, הרישום צלע. היא בקושי הצליחה לפתוח קבוצה, וגם אז – הקשיים רק הלכו וגברו. ההורים התגלו כלא נעימים בעליל. השכנים, כן, קראתם נכון, התלוננו על לכלוך ורעש. ובכלל, שום דבר לא הלך כמו שתוכנן.

תמר נאלצה לסגור את המשפחתון ולחפש מקור פרנסה אחר. גם שם היא לא ליקקה דבש. היא עברה ממשרה למשרה, ולא מצאה מרגוע. השיא היה כשבעלה פוטר, ללא כל הכנה מוקדמת. בתחתית ההשפלה שאליה הגיעו, אחד מהם אמר: "אולי זה בגלל משפחת לוי". זהו, מאז המחשבה ניקרה בהם, עד שהמצב שאליו הגיעו הכריח אותם לבקש מחילה. עכשיו לך תמצא משפחת לוי בתוך עיר שלמה. הם לא ידעו על המעבר לחו"ל. כך עברו מאחד לאחד עד שגילו את מספר הטלפון שלנו.

עכשיו נשאר רק לבצע את השיחה. קל זה לא היה. היו דרושים אומץ, כנות ותעוזה. הם סיכמו שישימו את השיחה על ספיקר. אם גברת לוי תענה, תמר תדבר איתה, ואם אדון לוי יענה, ידבר איתו אודי, בעלה.

אמרו ועשו.

את הטלפון הרימה דווקא עוזרת הבית שלנו. הגמגום באנגלית עם המבטא הישראלי הביא אותה למסור לי את הטלפון. יכולתי לשמוע את קולה של האישה שמעבר לקו, מגייסת את כל המשאבים שלה כדי לפתוח את השיחה. "ש....לום, מדברת תמר סגל", חצבה מילים בסלע. השתררה שתיקה כבדה. לו היה כאן דינמיט לפוצץ, היינו כנראה מעדיפות זאת, שתינו. תמר המשיכה: "ר...צינו לבקש סליחה". היא שמעה רעש קלוש בקו, והפעם קול גברי בקע ממנו. "כאן לוי, אנחנו לא רוצים שום קשר איתכם, ואני מבקש לא להפריע לנו יותר. שבענו מכך". בעלי ניתק את הטלפון במופגן. מהעבר השני של הים, תמר הביטה בבעלה, שהיה נראה נבוך וחיוור. לא היינו מוכנים לקבל את מנחת הפיוס. השארנו אותם עם צליל צורמני של שתיקה רועמת.

תמר ביקשה להרפות. מבחינתה, היא עשתה את שלה. אבל הרב הפוסק טען שהמחילה צריכה הכנה וניסיון כן נוסף. אולי יחוס, אולי ירחם.

עכשיו הם ניסו לחשוב באמת ובתמים איך להגיע אלינו בצורה שתגרום לנו למחול.

*

מאז הטלפון של תמר סגל, משהו בתוכי פקע. כמו לבה רותחת ממצולות הנפש, הכל צף ועלה. כל מה שהדחקתי, שביקשתי לברוח ממנו. ואם לא די בכך, דברים מוזרים החלו לקרות בבית השלו שלנו. תאונות קטנות שכמעט הסתיימו באסון, הגיעו בזו אחר זו, והגדולה מכולן הייתה השריפה. מסיבה לא ברורה, שריפה פרצה בחלק העליון של בית העץ שלנו. בניסי ניסים לא היו פגיעות בנפש. הרב של בעלי כיוון אותנו בעדינות לבדוק אם יש מחלוקת שקשורה אלינו. שנינו ידענו את התשובה.

באותם ימים חשבנו לעלות בחזרה לארץ. הילדים כבר גדלו, והיה חשוב לנו לתת להם חינוך יהודי אמיתי. מי שהפתיע היה הבוס, המנכ"ל של החברה הבינלאומית שבה עבד בעלי. הוא הציע לבעלי לפתוח סניף בארץ, כשהוא כמובן יהיה המנכ"ל ואיש הקשר. ליותר מזה לא יכולנו לצפות.

תכננו להגיע חזרה לארץ, ובישראל להתפייס כמו שצריך. תחילה בעלי עשה טיסות גיחה כדי להקים את התשתיות. הם התחילו לגייס כוח אדם למגוון משרות מעולות, ראיינו עובדים פוטנציאליים ובנו את החברה. הנוהל היה שקודם כל שלושת הבכירים בישראל בודקים את המועמד, ולאחר שהוא עבר את אישורם בהצלחה, הוא מתראיין אצל בעלי, שהיה המילה האחרונה.

וכך מצא בעלי באחד מקורות החיים שהיו מונחים על שולחן המזכירה את השם של אודי סגל, השכן שלנו לשעבר. המזכירה אמרה שהוא מוזמן היום לראיון. בעלי המתין בחדר פנימי עד לאחר הראיון שלו, כדי שלא להביכו. לקראת הערב הציגו לו הבכירים את שלושת המועמדים המובילים מבחינתם. אודי היה השלישי מביניהם בהעדפה, אבל דווקא אותו בעלי בחר. הוא ביקש מהמזכירה שתזמין אותו לראיון כבר למחרת.

כשאודי ראה את בעלי, לקח לו כמה שניות לקלוט מי מדבר אליו. הוא החוויר, אך בעלי לחץ לו יד והבהיר שהוא כאן רק כדי להוכיח לו שהוא סולח, כולנו סולחים. היה לו חשוב שידע שלמרות הכל הוא בחר בו למשרה בחברה שלנו. הלב נקי, ואנחנו למדנו שהקפדה לא טובה לאף אחד מהצדדים.