פרשת ואתחנן: זו נגיעה קטנה על תחנוניו של משה רבנו

ואתחנן. מילה שמקפלת בתוכה כל כך הרבה.

משה רבנו, איש האלוקים, רוצה מאוד להיכנס אל הארץ המובטחת, ארץ האבות, בעיקר כדי לזכות לקיים את המצוות התלויות בה. משה מתחנן לקדוש ברוך הוא שוב ושוב, אך אלוקים – שמחשבתו נמצאת גבוה מעל גבוה – יודע שטובת משה והעם היא שהוא לא יכנס לארץ אלא יישאר מעבר לירדן.

במאמר זה נתמקד באחת התפילות הגלויות של משה, המופיעה במזמור צ׳ בתהלים. זהו מזמור עמוק הטומן בחובו "עולם שלם". ננסה להתבונן בחלק ממילותיו:

"תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם. כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ. כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה. יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ. לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה. שׁוּבָה השם עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ. שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".

המזמור הזה כולל בתוכו את הפרשה הראשונה והאחרונה בתורה. הוא נפתח באזכור מציאות הבורא גם טרם בריאת העולם: "...אֲדֹנָי! מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל". משה מזכיר שאלוקים הוא המעון, המשכן, המקום בו כולנו חיים. אנו חיים בתוך הקדוש ברוך הוא. "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה ס"ח, ט'). עוד לפני שנולדו הרים, לפני שנבראה הארץ, לפני בריאת המרחב והזמן, מלפני הכל - אתה כבר היית אלוקים, כפי שמסופר בפרשת בראשית.

השרשת הידיעה הזו בלב הינה חשובה מאוד, בפרט בשעה שאנו פונים לקדוש ברוך הוא בתפילה. אנחנו פונים למעון שלנו, למקור וליוצר של הכל.

המזמור הזה מכוון גם לפרשה האחרונה התורה – "וזאת הברכה". היכן? ישנן מספר הקבלות ונראה חלק מהן. המזמור פותח: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים". המקום יחידי בתורה שמשה נקרא כך, הוא בפרשת וזאת הברכה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. במזמור הזה משה קורא לאלוקים "מעון" - "אֲדֹנָי! מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר", ושם התואר הזה מופיע גם בפרשת וזאת הברכה: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם".

המזמור פותח בעובדה שהקדוש ברוך הוא הוא המעון של העולם כולו. השורש של המילה מעון מורכב מהאותיות מ, ע, ן.  נעבור לסוף המזמור: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". ויהי נועם השם אלוקים עלינו - תן לנועם השם לרדת עלינו. המילה "נעם" היא "מעון" הפוך. זה לא סתם משחק מילים. יש כאן עומק.

הפסוק הראשון מדבר על כך שהשם, שהוא המעון, ברא את העולם - שהוא מקום משכן עבורנו, והפסוק האחרון הוא מעין "תמונת ראי" של הרעיון הזה. נבאר.

"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". משה מתפלל - השם, אנא תן לנועם שלך לרדת עלינו, ותקיים ותצליח את מעשי ידינו.

מתי תפילה זו נאמרה? בחנוכת המשכן. אחרי שבני ישראל סיימו להקים את המשכן, הם המתינו בציפייה דרוכה להשראת השכינה, שהרי זה היה הסימן שהקדוש ברוך הוא סלח להם על חטא העגל ומעשיהם רצויים. בנקודה הזו ברך אותם משה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה השם כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מג). מה הוא ברך אותם? "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ׳ויהי נועם השם אלקינו עלינו וגו׳..." (רש"י שם). אלוקים, אנו צריכים שנועם שכינתך ירד עלינו, ותקיים ותצליח את מעשי ידינו, את המשכן הזה אשר בנינו, למען תבוא פנימה, שיהיה ביתך. אל תיתן לכל המעשה הזה להיות לשווא. בוא אל מעשי ידינו.

יש כאן משהו מרתק. הפסוק האחרון של המזמור הזה הוא למעשה "תמונת ראי" של הפסוק הראשון שלו. הפסוק הראשון מתמקד בעובדה שאלוקים הכניס אותנו אל תוך מעשי ידיו, שהוא העולם, והפסוק האחרון עוסק בכך שאנחנו, בני האדם, מזמינים את אלוקים להיכנס אל תוך מעשי ידינו.

האמירה בעצם היא שאנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא – אנחנו יודעים שאנו חיים בתוכך, אבל אנחנו צריכים שתחיה בתוכנו. אתה בראת משהו, מעשה ידיך, אנחנו קוראים לזה היקום, גם אנחנו בראנו משהו, אנחנו קוראים לזה משכן. בוא והתגורר במעשי ידינו. תן לנוכחותך להיות בתוכנו.

זו אינה תפילה חד פעמית על המשכן, אלא על כך מעשי ידינו לאורך כך הדורות. בכל מה שאנחנו עושים, יוצרים, עוסקים, אנו צריכים לזכור את שני הכיוונים הללו – לזכור שאנחנו אורחים במעון של הבורא, ויש להתנהג בהתאם, ומצד שני – יש להכניס את אלוקים אל תוך מעשי ידינו.

משה התחיל לשאת את נאום הפרידה שלו. בסופו של דבר הוא ייפרד מהעם, אך הוא ייפרד מהם בידיעה שתפילתו צלחה. מערכת היחסים בין הקדוש ברוך הוא לעמו תימשך ואף תתגבר.

זו נגיעה קטנה מתחנוניו של משה, תחנונים שאנו – בני ישראל – אוכלים את פירותיהם לנצח נצחים.