אפרת ברזל מביאה ברכה מיוחדת לחברה שחוגגת 50

לחברתי רונה יש היום יום הולדת חמישים.

את רונה אני מכירה מעט מאוד זמן, אבל כבר הספקתי לרדת עמוק למבנה אישיותה. אני אוהבת אותה.

כששאלתי אותה למה אמא שלה, או אולי זה היה אבא, קרה לה רונה, היא לא ממש ידעה.

"הם אהבו את זה, לא יודעת".

 סיפורי שמות וסיבותיהם מרתקים אותי.

אנחנו תמיד צוחקים על "עומק" שמו של אחי, אורן. בדרך לברית שהיתה באולם העגול של אוניברסיטת בר-אילן, אבא ואמא שלי, שניה לפני שיצאו לאירוע, לקחו את ספר השמות והתחילו לדפדף באותו אלף.

ב"אלף בית", היה השם אברהם, זה כמובן לא התאים לז'אנר, אז הם עברו לשם הבא שהיה ב"אלף וו". "הנה", הם אמרו, "אורן". ונסעו לאירוע.

האמת? בלי לשפוט? זאת ממש נטו נבואה קטנה, טהורה, תמימה וממהרת.

זאת הייתי אני שישבתי עם רונה עוד הרבה לפני היומולדת ואמרתי לה שכדאי לה להכיר את שמה.

רננה, רונה, רון, ירון, רוני, רני, רן – אלה הם לא סתם מילים בעולם.

אם מתחת לחופה מברך הרב את הזוג בגילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחוה, שלום, ורעות, כדאי מאוד להבין מה אומרות המילים.

משתי סיבות, ואולי אפילו יותר. שאם כל הברכות מתקיימות בתוך המשפחה החדשה הזאת, ודאי צריך להודות, אבל גם אם חס וחלילה לא, כדאי להתפלל על חדווה, כדאי לבקש "רינה", כי אם חז"ל קבעו שאלה הברכות שצריכות להיות נוכחות בבית, הן צריכות להיות.

מהו כוח הנפש של רינה? בגלל שנולדה לי לפני פחות משנה, נכדה רננה, אני עוד יותר רגישה לתנועת הנפש הזאת.

אתמול כשהלכתי עם כמה נכדים לגינה, אמרתי להם "ששששש בואו נהיה רגע בשקט ונקשיב לרישרוש העלים". יש לנו יער קטן ליד הבית, לפחות אני מחמיאה לו וקוראת לו ככה. כולם היו מרותקים. בהתחלה שמנו לב לעלים שעל הענפים ולרעש שהם עושים, מהרוח של אחרי הצהריים, אבל אחר כך התייחסנו גם לרעש של העלים המתפצפצים על הרצפה, כשאנחנו דורכים עליהם. לגדולים שבהם, כדי לא לשעמם, אוף, זה לא פשוט להשתלט על כל כך הרבה תחומי עניין וגיל, אמרתי, "אז ירננו כל עצי יער". מישהי מתוחכמת יותר ענתה לי שיש כאן בצד עץ בודד שלא מרנן, אז למה אמרתי "כל". ואמרתי לה שלא אני אמרתי, ושתבדוק שוב, טוב טוב כי נראה לי שהוא דווקא, כן.

רונה לא צריכה ממני מתנות שעולות כסף רב.

בגיל הזה חברות וקשר נמדדים אחרת.

בחופשה האחרונה, רונה ואני גילינו שאנחנו מעריכות, שתינו, אותה אישה. אישה מבוגרת, אישה חכמה, מלאת ידע עמוק, אישה טובה.

החלטתי שאני אסע במיוחד אל האישה החכמה הזו, ואבקש ממנה לברך את רונה.

הגעתי אליה פיזית, וביקשתי ממנה ברכה. לחברה.

כשחזרתי הביתה, אמרתי לבעלי: אתה חייב לראות איזו ברכה יפה אני מביאה מתנה לרונה.

ולא היתה לו ממש סבלנות. מה מעניין אותו ברכות של חברות.

"כדאי לך", אמרתי לו, "תקשיב, אתה תאהב את זה".

וזה לקח עוד יום ועוד אחד, והוא הסכים. "כל תקופה בחיים היא פאזה של ידיעה", ככה התחילה הברכה שהיא בירכה. "הידיעה היא ידיעה רגשית. בכל תקופה בחיים יש איזו התפכחות, ואיזו ידיעה נוספת שלא הייתה לנו קודם, דרך ניסיון החיים שלנו", והברכה המשיכה, ובעלי הודה לי. "זה באמת יפה". הוא לקח מיד את מסכת אבות, והמשיך את הברכה והתובנות: "זה שחז"ל אומרים לנו 'ארבעים לבינה', 'חמישים לעצה', 'שישים לזיקנה', שום דבר כזה לא עומד לבד. איזו ברכה יפה".

"אמרתי לך!".

והוא המשיך וחידד: "אי אפשר להיות בן חמישים לעצה אם לא עוברים קודם את השנים של ארבעים הממלאות את האדם בבינה, בדיוק כמו שאי אפשר להיות בן עשר למשנה אם לא אגרנו קודם את הידע של בן חמש למקרא. כל ידיעה בחיים מתווספת אל ידיעה קודמת, היא צודקת".

"אמרתי לך?".

רונה יקרה אחת, מזל טוב גדול. מברכת אותך להמשיך ולגדול בידיעות שיעשו, בטח בגיל חמישים, רינה ורוגע מכל הילדים והנכדים, מכל המשפחה המופלאה שלך.

בגיל חמישים בטוח כבר צוברים ידיעות על כך שבחיים יש הפתעות וגם אכזבות, אבל אולי הידיעה החשובה ביותר, בואי נקרא לה "שמחת הידיעה המצטברת"?

זו המתווספת אחת על גבי השנייה, הידיעה שאנחנו כבר יודעות בגיל הזה אילו כוחות להפנות כשצריך להתמודד עם כאב ואכזבות, ואילו כוחות לרכז בהודיות של בשורות טובות.

ילדות גדולות.