לראות את מה שיש – או את מה שאתה חושב שיש?

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כ"ב, ב').

כשקוראים את הפסוק הזה, הוא נשמע די פשוט – בלק ראה את מה שקרה לעם ישראל, וזהו. אבל התורה, כדרכה, לא כותבת שום מילה סתם. אם היא מדגישה ש"בלק ראה", כנראה שיש כאן מסר עמוק יותר.

רש"י והאור החיים הקדוש עוצרים אותנו ושואלים: מה זו "ראייה"? האם זו רק קליטה של תמונה דרך העין? או שאולי מדובר בראייה עמוקה יותר – ראייה שקשורה גם ללב, לרגש, לפרשנות?

בלק, אומרים לנו חז"ל, לא רק ראה את הניצחונות של ישראל. הוא פירש אותם. הוא הסתכל על המציאות – אבל דרך עין פנימית, שמלאה בפחדים, דאגות וחוסר אמונה. מה שנראה בעיני מישהו אחר כהנהגה אלוקית מרוממת – בעיני בלק נראה כאיום. כך נולד המסע שלו נגד עם ישראל – לא מתוך עובדות, אלא מתוך פחדים.

ואז מגיע בלעם – נביא מסתורי, דמות מורכבת וסבוכה. מצד אחד, הקב"ה מדבר איתו. מצד שני, הוא מונע מכבוד, כסף ואינטרסים, בטוח לא הסגנון שאנחנו מצפים מאיש קדוש ונביא. הוא לא באמת רוצה לשמוע את האמת, אלא מחפש איך לעקוף את רצון ה'. אפילו כשהמלאך חוסם את דרכו – הוא לא רואה. מי כן רואה? האתון.

המסר ברור: לפעמים, כשאנחנו מאוד רוצים משהו – אנחנו פשוט לא רואים את מה שמולנו. הרצון שלנו, הדמיון, הפחד – כל אלה מטשטשים את הראייה.

אבל אז קורה דבר מעניין – בלעם עומד מול מחנה ישראל, והוא רואה משהו אחר: "מה טובו אוהליך יעקב". פתאום הוא רואה סדר, יופי, צניעות. ולרגע אחד, הוא משחרר את הפחדים – ואומר את האמת.

וכאן אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קטן שקרה לי: לא מזמן שלחתי הודעה לחבר קרוב, וביקשתי ממנו עזרה. הוא לא ענה. עברו יומיים – והוא עדיין שותק. וכמו שקורה לכולנו, התחלתי לפרש: אולי הוא כועס, אולי נעלב, אולי קרה משהו בינינו. ככל שחשבתי, כך גם הלב שלי נסגר מולו.

ביום השלישי התקשרתי אליו, כמעט בטון נעלב, ושאלתי: "תגיד, מה קורה? למה אתה מתעלם?".
והוא עונה לי: "יעקב, סליחה. הייתי חולה יומיים עם חום גבוה, לא ראיתי בכלל את ההודעות."

ברגע אחד כל הכעסים התפוגגו. למה? כי הבנתי שהבעיה לא הייתה אצלו, אלא אצלי. לא הוא יצר את המרחק – אני יצרתי אותו, דרך הפרשנות שלי.

וזו נקודת הלימוד שלנו מהפרשה.

כמה פעמים בזוגיות, בעבודה, עם חברים – אנחנו לא רואים את מה שיש, אלא את מה שאנחנו חושבים שיש? בן הזוג שותק – אנחנו מפרשים ככעס. בת הזוג שואלת שאלה – אנחנו מרגישים מותקפים. אבל ברוב המקרים, מדובר באדם עייף, טרוד או פשוט שקט מטבעו.

המריבות לא נולדות מהמציאות – הן נולדות מהפירוש שלנו למציאות. היכולת לעצור ולשאול: "רגע, אולי זה בכלל לא מה שאני חושב?" – היא מפתח לשלום.

זו לא עבודה קלה, אבל היא אפשרית. זו עבודה של הלב. של ניקוי העדשה. של בניית מבט חדש.

אם בלעם הצליח, עם כל הקשיים והאגו, לראות לרגע את הטוב ולברך – קל וחומר שאנחנו, שרוצים אהבה, הרמוניה וקשר אמתי – נוכל לעשות זאת.

כי לראות באמת – זו לא פעולה של העין. זו פעולה של הלב. ומי שבוחר לראות בטוב – ימצא את הטוב.

הרב ד"ר יעקב ארנברג הוא ראש מכון ארנברג – המכון ללימודי ייעוץ נישואין ומקצועות המשפחה.