מרגש: הצוואה שהפכה נער יתום לראש ישיבה

העיר אליסנה שקעה באור זהוב של אחר צהריים, שעה שנער צעיר עמד בשעריה, לבו פועם בקרבו. שמו היה ברוך בן יצחק אבן אלבאליה, והוא עמד שם, נושא עיניו אל החומות הוותיקות, כאילו רצה לקרוא בין אבניהן את דברי הימים שעיצבו את מקומה של העיר בתולדות עמו.

הוא נזכר במה שאמר לו אביו – החכם רבי יצחק בן ברוך – כי שמה המקורי של העיר לא היה אליסנה אלא "אליאוסנה", שם שתבעו אבות קדמונים בזעקה נואשת: "אֵ-לִי, הוֹשַׁע נָא!". את השם הזה ירשו יושבי העיר כמורשת של סבל וגאולה גם יחד.

אביו סיפר לו, בקול רווי צער וגאווה, כיצד נוסדה העיר בידי פליטי יהודה – גולים מירושלים ומבית לחם – שנאלצו לעזוב את ארצם בסוף ימי הבית השני. לא בנחת נפרדו מן האדמה הקדושה. כך סיפר לו אביו, על פי המסורת העוברת מדור לדור: כשגורשו מביתם, הושלכו לחוף הים בדרום ספרד. אנשי החוף גירשו אותם מעל פניהם, והם נדדו, רעבים, דוויים ומיואשים, מהלך ימים רבים אל תוך היבשה. רק כעבור זמן, כשנתן ה' את חסדו עליהם, מצאו את המקום הזה – והקימו בו עיר. קרוב לאלף שנה חלפה מאז, והעיר עודנה עומדת.

הזיכרונות עלו בו כהד עמוק, שעה שעבר את שער העיר והתקרב לישיבה הרמה, מקום מושבו של גדול חכמי הדור – רבנו יצחק בן יעקב אלפסי, הרי"ף. הוא עצר על סף הישיבה. מבע עיניו היה רציני, כבד. את שמו של הרי"ף שמע כל ילדותו – לא תמיד בהערצה. אביו היה בן פלוגתא חריף שלו, והשניים ניהלו עימותים תורניים סוערים, לעיתים מרים.

לפתע גאה בלבו גל של צער. הוא נזכר באביו החולה, איך ישב לצדו בימים האחרונים, ושמע את נשימתו הכבדה. כמה השתוקק אביו להחלים ולצאת למשימה הזו בעצמו! אך הוא הבין שימיו ספורים, ולכן קרא לבנו אל מיטתו, ואמר בקול חלוש אך תקיף: "לך, בני, אל רבנו יצחק בן אלפסי. אמור לו כי הנה אני יוצא מן העולם הזה ונכנס לעולם הבא, וכבר מחלתי לו על כל דברי המריבה שהיו בינינו – הן בכתב והן בעל פה. ואני מבקש גם הוא ימחל לי בלבו, ויקבלך כתלמיד, וישימך לפניו לשמשו. ידעתי כי יעשה לך טובה גדולה, וילמדך בכל לבו".

ברוך זכר איך מיהר להיערך למסע מיד בתום השבעה. נפרד מאמו ומאחיותיו בצער ובגעגוע, ויצא לדרך הארוכה. וכעת – הנה הוא כאן.

הוא התנער ממחשבותיו ונכנס פנימה. תלמידים עמדו בחצר, ספרים בידיהם. הוא שאל אותם היכן יוכל למצוא את ראש הישיבה, ונענה: "הוא לומד בחדרו". הוא פסע לעבר החדר, דחף את הדלת באטיות – ונעצר. החדר היה אפוף ריח דיו וקלף, קירותיו מכוסים ספרים, ועל שולחן רחב היה פרוש גוויל כתיבה. הרב אלפסי ישב וכותב בעט עבה, פניו שקועים באור הנר.

הרי"ף הרים את עיניו, ועיניו פגשו בעיני הנער.

"מי אתה, נער, ומה רצונך?".

קולו היה חד, אך סקרני. הנער התייצב, כבש מבטו, ולחש: "ברוך, בן לרבי יצחק בן ברוך אלבאליה".

הרי"ף קפא. הדממה שבחדר הפכה כבדת משקל. רגע חלף, ואז פניו של הרי"ף התרככו.

ברוך סיפר לו על דברי אביו, על מחילתו ועל בקשתו שיקבלו לתלמוד תורה וישימנו לתלמיד מובהק. בעודו מדבר, רעד קולו. הרי"ף האזין בדממה, ואז קם ממקומו, פסע אליו, הניח ידו על כתפו ואמר: "אל תירא, ברוך. ינחמך ה'. ואני, מעתה אהיה לך כאב, ואתה תהיה לי לבן".

מאותו יום גר ברוך בביתו של הרי"ף, ולמד מפיו תורה יומם ולילה. הוא שתה בצמא את דברי רבו, ראה את שקדנותו וענוותו ושאב ממנו דעת ואורחות חיים.

וכשהלך רבו לעולמו, ונקראה הישיבה לבחור את יורשו, פנו ראשי הישיבה לברוך ולחברו הוותיק, יהוסף מיגאש – ושניהם יחד עמדו בראש התורה אשר באליסנה, והעמידו בעצמם דו של תלמידי חכמים, נושאי לפיד המסורת – אשר לא כבה, גם לאחר גלות ונדודים, בזכותם של בנים המסוגלים לעמוד בשער.