אם עד היום זרקתם את הקליפה בלי לחשוב פעמיים, כדאי לעצור ולבדוק – ייתכן מאוד שדווקא בה מסתתר הרכיב הבריא ביותר של הפרי. מצד שני, יש קליפות שלא רק שלא מועילות – אלא עלולות להזיק. כתבה שפורסמה באתר The Spicy Chefs מציגה את הדילמה – מתי קליפה היא "אוצר תזונתי", ומתי עדיף להשאיר אותה בצלחת?

נתחיל מהטובים: קליפת הקיווי אולי נראית מאיימת, אך היא מלאה בנוגדי חמצון וסיבים תזונתיים – יותר מאשר בבשר הפרי. גם בקליפת התפוח תמצאו שפע של סיבים, ויטמינים ונוגדי חמצון. התוצאה? תחושת שובע, איזון סוכר ושיפור כללי בבריאות.

גם התאנה מציעה קליפה דקה ומתוקה שכוללת רכיבים בריאותיים כמו סיבים ונוגדי חמצון (אם כי במקרה שלה, צריך להיצמד להלכה ולבדוק הימצאותם של חרקים). גם השזיף, האפרסק והאפרסמון מגיעים עם קליפה אכילה שתורמת למערכת העיכול ולתחושת השובע. קליפת הבננה אולי לא פופולרית, אך במדינות רבות בעולם מוסיפים אותה למוקפצים ושייקים – היא עשירה באשלגן וסיבים. 

מאכל נוסף שצוין הוא הדלעת. אחרי אפייה היא ניתנת לאכילה ותורמת מרקם וטעם למנות חמות. אפילו הקליפה הלבנה והירוקה של האבטיח יכולה להשתלב בסלטים ומיצים בזכות הציטרולין – חומצת אמינו חשובה לזרימת הדם. ולבסוף, הגויאבה: גם הקליפה וגם הגרעינים ניתנים לאכילה – עשירים בוויטמין C ומסייעים לפעילות מערכת העיכול.

ולעומת זאת – הנה כמה קליפות שכדאי להשאיר בצד: קליפת מנגו עלולה לגרום לאלרגיה חמורה, קליפת האבוקדו מרה וקשה לעיכול, וקליפת הרימון עפיצה במיוחד. קליפות של פיטאיה, פסיפלורה, פפאיה ואננס אמנם מכילות צבעים יפים – אך אינן ידידותיות למערכת העיכול. גם קליפת הליצ'י אינה אכילה, והגלעין אף רעיל. ובמקרה של ג’קפרוט – הקליפה לא רק שאינה אכילה, אלא גם קוצנית ועלולה לגרום לפציעה.

המסקנה: לא כל מה שנראה כמו קליפה – צריך להיזרק. במקרים רבים, היא עשויה להיות דווקא הרכיב הבריא והחכם ביותר בצלחת שלכם.

התוכן בכתבה זו נועד לצורכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי, פסיכולוגי, תזונתי או טיפולי מכל סוג שהוא. בכל מקרה של בעיה רפואית פיזית או נפשית, מצב בריאותי או נטילת תרופות, מומלץ להיוועץ ברופא או באיש מקצוע מוסמך