"והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם": מה יש (היה...) שם באיראן?

כבר שנים רבות שאנו קוראים בכותרות העיתונים ידיעות שונות בנוגע לאורניום המועשר שמחזיקה איראן.

בתחילה, הם הכריזו ש"איראן מעשירה אורניום לרמה של 90 אחוז", אחר כך הם הזהירו כי "איראן מחזיקה אורניום מועשר בכמות שמספיקה ל-15 פצצות גרעיניות", ובסייעתא דשמיא מופלאה, לאחרונה ממש בישרו לנו הכותרות כי "המתקן להעשרת אורניום בנתנז שבאיראן הותקף והושמד".

אז האם באמת איראן העשירה אורניום?

למרבה ההפתעה, התשובה היא: לא! בתהליך הייצור של פצצת אורניום לא באמת מעשירים את האורניום. למעשה, התהליך הוא הפוך לחלוטין, ובמהלכו האורניום הופך לעני ודל יותר.

אז למה קוראים לתהליך הזה "העשרת אורניום"? הסיבה לכך היא בגלל שהוא נעשה עשיר יותר באורניום עני!

הבנתם? כנראה לא, ואתם צודקים לחלוטין. בשביל להבין מהי העשרת אורניום, עלינו ללמוד את הנושא מתחילתו, ואגב כך, להכיר מעט מפלאי הבריאה הטמונים בכל חלקיק וחלקיק של העולם שמקיף אותנו.

את המושג "אטום" טבעו כבר היוונים הקדמונים. הם הסבירו שכל חומר ניתן לחלוקה לחלקים וחלקיקי חלקיקים, עד שמגיעים לחלק הבסיסי והקטן ביותר, שאינו ניתן לחלוקה, ולחלק הזה הם קראו "אטום", שפירושו ביוונית – לא מתחלק.

אז אם האטום הוא בלתי מתחלק, כיצד ניתן לבצע ביקוע אטומי?

שאלה מעולה! אכן, התברר שאין דבר כזה אטום. כל חומר ניתן לחלוקה ליסודות המרכיבים אותו.

אם כך, למה בכל אופן החלקיק המדובר נקרא אטום?

כיוון שהאטום הוא החלקיק הקטן ביותר שבו מתקיימות תכונות החומר. אם נחלק את האטום ליסודות שלו, זה כבר לא יהיה אותו החומר שאנחנו מכירים.

וכאן אנו מגיעים אל אחד הסודות המופלאים ביותר שהקב"ה טבע בעולמנו.

הקב"ה ברא בעולמו חומרים רבים, בעלי תכונות שונות ומגוונות. הברזל הוא מתכתי וקר, הזכוכית היא שקופה ושבירה, העץ גמיש ונשרף באש, המימן קל ונפיץ וכו' וכו'.

אך כל היסודות הללו מורכבים כולם משלשה סוגי חלקיקים, שמהם בנויים כל החומרים הקיימים בבריאה. המדענים קראו לחלקיקים האלו "פרוטונים", "ניוטרונים" ו"אלקטרונים".

הפרוטונים הם חלקיקים שטעונים במטען חשמלי חיובי, האלקטרונים טעונים במטען שלילי, ואילו הניוטרונים, כשמם כן הם - ניטרליים, ללא שום מטען חשמלי.

כל יסוד שקיים בבריאה בנוי מאטומים, שהם בעצם מבנים שמכילים בתוכם את החלקיקים האלו. האטום בנוי באופן שיש לו גרעין קטן, שמכיל את הפרוטונים והניוטרונים שלו, ואילו האלקטרונים נעים במסלול מעגלי מסביב לגרעין האטום, ויוצרים את מעטפת האטום.

הפרוטונים והאלקטרונים נמשכים זה לזה, ועל ידי כך מחזיקים האלקטרונים את עצמם במסלול קבוע מסביב לגרעין. ואילו הפרוטונים שבגרעין עצמו נדחים זה מפני זה, ומה שמחזיק אותם מאוחדים הם הניוטרונים שנמצאים ביניהם בגרעין האטום.

מתברר, אם כן, שמעטפת האטום הינה ריקה כמעט לגמרי. אין בה שום דבר מלבד כמה אלקטרונים שמסתובבים בה במעגל רחב, כך שלמעשה יותר מ-99.99999999  אחוז מן האטום הינו ריק לחלוטין.

אם נעשה חשבון, נגלה שאילו היינו דוחסים את כל כדור הארץ, ומוותרים על הרווח שבו נעים האלקטרונים, קוטרו של הכדור המתקבל היה כ-300 מטר בלבד!

כל מה שמחזיק את כל העולם שקיים סביבנו, הוא אך ורק מאמרו של הקב"ה, שמניע את האלקטרונים שבמעטפת האטום יומם ולילה ללא הפוגה!

כעת, נחזור אל התכונות של החומרים המוכרים לנו. תכונות אלו נקבעות על פי כמות הפרוטונים, הניוטרונים והאלקטרונים שמרכיבים את האטום. אם נפרק את האטום של הזכוכית, למשל, למרכיביו, הוא יאבד את תכונותיו כזכוכית, וכך הוא גם בכל החומרים.

היסוד הפשוט ביותר מבין כל היסודות הוא המימן. אטום המימן מכיל בגרעין שלו רק פרוטון אחד, במעטפת שלו יש  אלקטרון אחד בלבד, והוא אינו מכיל ניוטרונים. מבנה זה יוצר את המשקל הנמוך של המימן, ואת שאר תכונותיו.

היסוד הטבעי הכבד ביותר הוא האורניום, שהאטום שלו מכיל 92 פרוטונים, 92 אלקטרונים ו-146 ניוטרונים, ולכן הסימן של האורניום במדע הוא U-238, שהוא סך הפרוטונים והניוטרונים שלו.

אך לא כל חלקיקי האורניום שבטבע שווים לגמרי. כ-0.7 אחוז מהאטומים של האורניום שבטבע מכילים בגרעין שלהם רק 143 ניוטרונים, ולכן הסימן שלהם הוא U-235. למרות ההבדל, תכונותיו הכימיות של האורניום 235 אינן שונות במאומה מתכונותיו של האורניום 238.

אך בכל זאת, תכונה ייחודית אחת קיימת באורניום 235 – המחסור בניוטרונים גורם למבנה האטום שלו להיות חסר יציבות. ועל כן, אם ניוטרון בודד פוגע בגרעין של אטום אורניום 235, הוא גורם לגרעין האורניום להתבקע, ולהתחלק לשני אטומים נפרדים.

בזמן התחלקות גרעין האורניום, נותרים שניים או שלושה ניוטרונים בודדים שאינם מוצאים מקום באף אחד משני האטומים שנוצרו זה עתה, ועל כן הם משתחררים אל הסביבה כניוטרונים בודדים.

בנוסף, חלק מהכוח שפעל בתוך גרעין האטום כדי להחזיק את הפרוטונים יחד, שלא ידחו זה מפני זה, מתייתר עתה, והוא משתחרר לסביבה בצורה של חום או קרינה.

מובן שכמות האנרגיה שמשתחררת מאטום בודד היא אפסית, ולכן, כדי ליצור תוצאה משמעותית, עלינו לגרום לתגובת שרשרת.

תגובת שרשרת היא מצב שבו כל אטום בודד שמתבקע משחרר כמה ניוטרונים בודדים, שפוגעים בכמה אטומים סמוכים ומבקעים גם אותם, שמשחררים בתורם כמות גדולה יותר של ניוטרונים, שמבקעת עוד יותר אטומים וכו' וכו', כך שמספר האטומים שמתבקעים הולך ועולה באופן שמכפיל את עצמו.

באורניום טבעי לא נוצרת תגובת שרשרת, כיוון שמספר האטומים מן הסוג הבקיע הוא אפסי, והסיכוי שגרעין אחד שמתבקע יפגע בכמה אטומים ויבקע אותם הוא אפסי.

לכן מי שמעוניין ליצור תגובת שרשרת שתשחרר אנרגיה משמעותית, עליו ליצור גוש של אורניום שמכיל אחוזים גבוהים יותר של אורניום 235, כך שתהליך הביקוע ילך ויתגבר. תהליך יצור כזה מכונה "העשרת אורניום", אף על פי שבעצם, התהליך יוצר אורניום שמכיל פחות ניוטרונים ממה שיש באורניום הטבעי.

אחת השיטות הנפוצות יותר להעשרת אורניום, היא על ידי צנטריפוגות.

הצנטריפוגה היא מתקן שלתוכו מוזרם אורניום כאשר הוא במצב גז, והמתקן מסחרר את האורניום ומסובב אותו במהירות גבוהה מאוד.

רעיון הצנטריפוגה בנוי על כך שכאשר האורניום מסתובב, הוא נדחף על ידי הכוח הצנטריפוגלי החוצה, אל סמוך לדפנות המיכל. אלא שהאורניום 235 הוא מעט קל יותר, ומשום כך כוח הדחיפה שמופעל עליו הוא חלש יותר. ולכן, אם במהלך הסיבובים ננסה לשאוב אורניום מנקודה שקרובה למרכז המיכל, נקבל משם אורניום שמכיל כמות גבוהה יותר של U-235.

אך כיוון שההבדל בכוח הדחיפה הוא קטן מאוד ובלתי משמעותי, אם רוצים לקבל אורניום מועשר בכמות גבוהה כל כך שתוכל ליצור תגובת שרשרת שתגרום לפיצוץ גרעיני, יש לבצע את הסינון הזה שוב ושוב, במשך חודשים ושנים, עד שיתקבל אורניום שמורכב ב-90 אחוז מ U-235.

במשך עשרות שנים מפעילה איראן אלפי מתקני צנטריפוגות כאלו, בעלות של עשרות מיליארדי דולרים, והכל במטרה להשמיד את מדינת ישראל.

ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניהם, ולא אפשר לאותם הרשעים לנצל את נפלאות הבריאה כדי להשמיד את בניו של מקום.