לא נתפס: כך הציל המהנדס האמיץ עשרות יהודים

מנהל חברת הבנייה הגרמני הסתובב במשרדו כארי בסוגר. ידיו רטטו, מצחו נטף זיעה והוא מלמל לעצמו: מה אני עושה עכשיו עם זימון אל מטה הגסטאפו? לשם מה היה האוקראיני הסכל הזה צריך לספר להם שהוא עובד אצלי?

לפתע עלה חיוך קטן בזווית פיו, הוא נרגע מעט, ופנה לבקש מן המזכירה לקרוא אליו את וילהלם בכנר, מהנדס החברה הפולני.

לאחר רגעים ספורים נכנס המהנדס לחדרו של המנהל. המנהל סיפר לו את שאירע, ופקד עליו: לך אתה אל מטה הגסטאפו, ושחרר מידם את האוקראיני. המהנדס, שהבין שאין לו ברירה, פלט: "אעשה זאת".

לו רק ידע הגרמני כי העומד לפניו אינו אלא יהודי, ודווקא ממנו הוא מבקש להיכנס במקומו אל תוך לוע הארי, סביר להניח שהיה מאבד את הכרתו מרוב תדהמה.

וילהלם בכנר נולד ב-1912 בביילסקו, שבאותו הזמן הייתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בילדותו הוא למד לדבר גרמנית שוטפת, ובבחרותו למד הנדסה בבית הספר הטכני הגבוה הגרמני שבעיר ברנו. שנים לא רבות אחר כך, הפכה ביילסקו להיות חלק מפולין.

בשעת פרוץ מלחמת העולם, התגורר בכנר בוורשה. כשהוקם הגטו, הוא הצליח לסדר למשפחתו דירה טובה, בהיותו אדם רב פעלים וקשרים.

באחד הימים פגש בכנר בגטו את בת דודתו, שהייתה בעלת חזות ארית. בת דודתו הצליחה להתחזות לארית, והיא עבדה כמזכירה אצל אדריכל גרמני, שהגיע לוורשה כדי לבצע עבודות בנייה עבור הצבא הגרמני. היא הצליחה לשכנע את בכנר שכיוון שיש לו מראה פולני והוא יודע גרמני שוטפת, עליו לנסות להתקבל לעבוד גם הוא אצל אותו אדריכל.

ואכן, בראשית 1941 הצליח בכנר להתחמק מהגטו. הוא הוריד את סרט היד שזיהה אותו כיהודי, והתייצב במשרדו של יוהנס קלנר.

קלנר, התרשם מאוד מהשכלתו והופעתו של בכנר, שהציג את עצמו בביטחון רב, ובו במקום קיבל אותו לעבודה כמהנדס. הוא הורה לו למדוד את שטחו של מבנה שהלופטוואפה שכר את החברה בכדי לצבוע אותו.

במהלך המדידה, בכנר ניפח בכוונה את המידות, כדי שהחברה תקבל שכר גדול יותר, וקלנר, שהבחין במעשיו, הבין שהוא לקח לעבודה את האדם הנכון, שיעזור לעסקיו לפרוח.

בסוף היום, הציע בכנר שקלנר ייתן לו רישיון כניסה ויציאה מן הגטו, כדי שיוכל לרכוש שם חומרי בנייה בזול, וכך להעצים את רווחי החברה. קלנר, נלהב כולו, נתן לו את הרישיון בשמחה, מבלי שהוא מעלה על דעתו שבכנר אינו מתכנן רק לרכוש חומרים בגטו, אלא גם להתגורר שם עם משפחתו בכל לילה.

בעזרתו הפעילה של בכנר הפכה החברה לעסק רווחי ומצליח, ואף הוגדרה ע"י השלטונות כ"חיונית למאמץ המלחמתי". בכנר קוּדם להיות המפקח של החברה, והוא היה זה שפיקח בפועל על אתרי הבנייה, מה שאפשר לקלנר לנהל את כל הפעילות מתוך משרדו.

לאחר תקופה הודיע קלנר כי הם סיימו את עבודתם בוורשה, ובקרוב הוא מתכנן לחזור לגרמניה. בכנר, שנבעת מן הרעיון לאבד את עבודתו, מיהר להסביר לו כי עם פלישת הכוחות הגרמנים לברית המועצות, נפתחו לפניהם אפשרויות עסקיות בלתי מוגבלות, וכי משתלם לקלנר לפתוח חברה שתעבוד בבינוי ברחבי השטח הכבוש.

קלנר קיבל את הרעיון, והגיש בקשה לבצע את העבודות הנדרשות עבור הצבא ברחבי אוקראינה. הוא שכר לעבודה עוד מהנדס אוקראיני ופועלים נוספים, והתכונן לצאת לעבר אוקראינה.

באחד הימים קיבל קלנר זימון למטה הגסטאפו. התברר שהמהנדס האוקראיני שלהם היה נראה כיהודי, והאס אס החליט לעצור אותו. המהנדס סיפר שהוא עובד אצל קלנר, וקלנר זומן לשיחת בירור.

קלנר נבהל לשמע הרעיון, ביודעו שאם אנשי האס אס החליטו שהוא העסיק יהודי – אין לו סיכוי לשכנע אותם בטעותם. הוא החליט להטיל את המשימה על בכנר, שבכוח הקסם שבפיו, ודאי יצליח להסתדר.

בכנר נרעד לשמע רעיון העוועים לשלוח אותו אל תוך לוע הארי. המחשבות התרוצצו במוחו במהירות, אך הוא לא יכול היה לומר מילה ממחשבותיו לקלנר. בלית ברירה הוא קיבל עליו את המשימה.

הוא יצא מן המשרד, ופסע לעבר מטה הגסטאפו. בכנר נכנס לחדרו של מפקד האס אס, לויטננט ברנד, וניסה לשכנע אותו שהמהנדס שלהם הינו אוקראיני, ואינו יהודי. ברנד הסביר לו כי הוא מבזבז את מילותיו לריק: היהודי נשאר כאן.

בלית ברירה נאלץ בכנר לאיים על המפקד, כי הוא עלול להיות מואשם בהפרעה לפעילותה של החברה החיונית למאמץ המלחמה. לבסוף נעתר המפקד להפצרותיו, ושחרר את המהנדס.

בכנר יצא ממטה הגסטאפו יחד עם האוקראיני, ורק כאשר יצא משם, הוא נזכר שכל אותו הזמן היה מונח בכיסו סרט הזרוע היהודי, שאותו הסיר בכל בוקר ביציאתו מהגטו, והחזיר בערב. הוא התחיל לרעוד בכל גופו, רק מהמחשבה על כך שהוא, בטיפשותו, נכנס לבניין הגסטפו עם סרט זרוע יהודי בכיסו. האוקראיני לא הצליח להבין מדוע דווקא עתה, אחרי שהכל נגמר, התחיל בכנר לרעוד מפחד.

העבודה הראשונה שלהם באוקראינה הייתה בברדיצ'ב, שם היו צריכים לבנות צריפים בבסיס הלופטוואפה שבעיר.

בכנר נפגש עם מפקד הלופטוואפה במקום, הנס גריגור, שהתעניין לשמוע היכן למד בכנר הנדסאות. מששמע הנס כי בכנר הוא תלמיד בית הספר בברנו, הוא נרעש ממש: הרי גם אני למדתי שם מעט לפניך, ואתה חבר שלי ללימודים.

הם העלו יחד זיכרונות מהמורים ומהווי בית הספר, והנס, שהרגיש בודד במקום, לא חדל מלספר לכל הקצינים כי בכנר הוא חבר שלו ללימודים.

מאורע זה העלה את קרנו של בכנר בעיני הגרמנים, פועלי החברה, ובעיני קלנר, ששמע על כך מפי הנס כאשר הגיע לבקר במקום, ואמונו בבכנר הלך גבר.

אך עד מהרה איימה תקרית נוספת על חייו של בכנר.

בראשית 1942 נשלח בכנר עם כ-150 פועלים אוקראינים לשפץ את תחנת הרכבת של קייב, שניזוקה במהלך הקרבות. באחד הימים אירעה התקפת פרטיזנים על רכבת גרמנית, ולאחר ההתקפה, נתגלה כי חלק מן הפרטיזנים האוקראינים שנהרגו בהתקפה היו רשומים כעובדים בחברה של קלנר.

אנשי האס אס השתוללו. הם החלו לחקור את בכנר, ואף ציוו לירות למוות בחלק מן הפועלים שלו. קלנר, שהגיע אף הוא לקייב, נחקר גם הוא.

בחקירתו נשאל קלנר, מדוע הוא קיבל את בכנר לעבודה, וכיצד הוא סומך עליו. הוא השיב שהנס גריגור, קצין בכיר בלופטוואפה, ערב למהימנותו של בכנר. קצין האס אס ניסה ליצור קשר עם הנס בברדיצ'ב, אך לא הצליח. בנוסף, מנהל רכבת הרייך טען שהוא זקוק בדחיפות לבכנר לצורך המשך העבודות, ולא ניתן לעכבו עוד.

האס אס נאלץ לשחרר את בכנר, והוא ניצל מלוע הארי בפעם השנייה.

בהמשך השנה גילה בכנר כי הנאצים עומדים להתחיל לשלוח למזרח את יהודי וורשה. הוא הכין תכנית להבריח את בני משפחתו מהגטו ולצרפם אליו.

אך הוא איחר את המועד. אחיו הקטן נשלח למוות, ואמו, שלא עמדה בכך, סיימה גם היא את חייה בגטו.

באוגוסט הצליח בכנר להבריח מן הגטו את אביו, אשתו, חמותו, בן דודו ועוד כמה יהודים נוספים, בתוך משלוח של חומרי בנייה מוורשה לקייב. הוא הכין עבורם מסמכים ורישיונות. הגברים הצטרפו לעובדי החברה, ואשתו הועסקה כטבחית בביתו.

במהלך הזמן קיבל בכנר עוד ועוד יהודים לעבודה בחברה, עד שבתחילת 1943 היו בחברה מעל ל-30 עובדים יהודיים.

באחד הימים זומן בכנר בשלישית אל מטה הגסטאפו בקייב.

עובדיו היהודים נבהלו, ותכננו להתחיל לברוח, אך בכנר היה בטוח בעצמו: אם תברחו – תחשפו את עצמכם. אני אסתדר עם אנשי האס אס. הם לא רגילים לכך שמישהו מעז לעמוד בפניהם, זה מבלבל אותם לגמרי.

הוא צעד למטה הגסטאפו, ולהפתעתו, התברר שבאס אס שמעו על שירותיו הטובים, והם בסך הכל ביקשו להזמין אצלו שיפוץ כללי לבניין הגסטאפו בעיר.

הוא הסכים להצעה, ובחר כמה מעובדיו האוקראינים לביצוע המשימה. בהגיעו למטה הגסטאפו בסוף היום, הוא גילה את המפקד כשסבר פניו כועס.

הוא ניסה לשאול אותו אם הוא איננו מרוצה מהעבודה. אך המפקד הבהיר לו שהעבודה התבצעה על הצד הטוב ביותר, אלא שאחד הפועלים מצא במהלך העבודה בקבוק משקה חריף, שתה את המשקה עד תומו, השתכר לגמרי וגרם לנזקים. אך אל דאגה, הוא כבר ידאג לטפל בעניין כראוי.

בכנר נחרד, וביקש לראות בעצמו את הפועל הסורר.

המפקד הסכים, ולקח אותו אל החדר שבו היה עצור הפועל. בכנר התחיל להטיף לו מוסר, ואז הניף את ידו והנחית על פניו סטירה מצלצלת. אחר כך נפנה בכנר אל הקצין, והבהיר לו שזה עניין של כבוד אצלו. הפועל פגע בשמה הטוב של חברת קלנר, והוא רואה את עצמו מוכרח לטפל בו בעצמו, ולהעמידו במקומו הראוי.

הקצין, שהתפעל מאחריותו של בכנר, הסכים למסור את הפועל לידיו, ובכנר יצא ממטה האס אס כשהפועל השתוי נגרר בקושי אחריו, ובירכתי מוחו הוא מצליח לתפוס שבכנר הציל זה עתה את חייו.

בעיני הפועלים עלתה קרנו של בכנר עוד יותר אחרי מאורע זה. כולם, התחילו להאמין שבכנר הוא בלתי מנוצח, האיש שישרוד לעולם.

ואז הגיעה הסכנה הגדולה מכולם. ביום מן הימים גילה בכנר כי שניים מהעובדים היהודים שהסתתרו אצלו, נתגלו בידי האס אס.

קצין אס אס נכנס למשרדי החברה כשהוא מצהיר כי שני יהודים שנתפסו עבדו תחתיו בחברה, וכי הוא יודע שמסתתרים כאן יהודים נוספים.

בכנר הצליח לשמור על קור רוח בשעה ששוחח עם הקצין, שישב מולו ושיחק עם אקדחו. אך לפתע זינק בכנר על רגליו, והתחיל לצעוק על הקצין. אם אתה חושב שאני מסתיר יהודים, אנא מצא אותם! היכן הם? מתחת לשולחן שלי? הוא הטיח בקצין כי הוא מפריע לעבודתו החיונית בשאלות מיותרות, וכי אותו מעניין יותר לדאוג לכך שגלגלי רכבות הריך הנוסעות מזרחה לא יאלצו לשבות.

למרבה ההפתעה, הקצין השתכנע ועזב את המקום. בכנר ניצַל בפעם המי יודע כמה. אך הוא לא לקח סיכון, והודיע לכל היהודים שעבדו אצלו להסתתר עד יעבור זעם.

עם בלימת ההתקדמות הגרמנית, נגמרו עבודות הבנייה במזרח, וקלנר הודיע להם שעליהם לחזור לפולין.

בפני בכנר עמדה בעיה קשה. כל מי שהגיע מהמזרח, חויב לעבור חיטוי ובדיקות רפואיות בעוברו בוורשה, דבר שהיה חושף מיד את כל היהודים שבקבוצה.

אך שוב הצליח בכנר לשכנע את אחד ממנהלי הרכבת לעבור על ההוראות, ולשלוח אותם ישירות לברומברג.

אחרי ברומברג, קיבלה החברה עבודה בדנציג. קלנר הגיע למקום, והורה לבכנר לפטר את כל העובדים הבלתי יעילים. הוא נקב בשמותיהם של כמה מהם, בין היתר בשמו של אביו של בכנר.

חרף כוח השכנוע שלו, לא הצליח בכנר הפעם לשכנע את קלנר לוותר על הפיטורים, והוא נאלץ לחשוף בפניו את העובדה שאביו מועסק בחברה, ושניהם – יהודים, ולא פולנים.

קלנר הופתע מאוד, ולאחר זמן מה שאל את בכנר: "אם כך, מר בכנר, כמה מעובדי הם יהודים?". בכנר ענה: "אתה באמת רוצה לדעת?", וקלנר ענה: "לא, אני לא רוצה לדעת. תראה, בכנר, אני מרוצה מאוד מעבודתך. בלעדיך לא הייתי מצליח להפוך את החברה לעסק כה מצליח. אבל אל תצפה שאבוא לעזרתך, אם הם יעלו עליך".

כמה זמן אחר כך, כאשר כבר היה ברור שהגרמנים בדרך להפסד, שאל קלנר את בכנר מיהם היהודים בחברה שלו. הרשימה הארוכה שמסר בכנר הפתיעה את קלנר כל כך, עד שאמר לבכנר: "אתה בחור מדהים, מר בכנר, לכבוד ייחשב לי להשתחרר יחד איתך".

לאחר השחרור חזרו בכנר ומשפחתו לעיירת הולדתם, ביילסקו.

בשנת 1951 היגרו בכנר ואשתו לארה"ב, ובשנת 2021 קיבלה משפחתו של בכנר, שחייה בישראל, את אות המציל היהודי, שהוענקה לווילהלם בכנר על פועלו בהצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.