האזעקה נשמעת, וכולם עסוקים בלהיכנס לממ"ד האישי בביתו. כל משפחה סוגרת את עצמה בתוך המרחב המוגן שלה, אבל אחרי שהדלת נטרקת - האם מישהו חושב על השכן ממול שגר לבד? ומה עם הקשישה מקומה שלישית, זו שהחברה היחידה שלה היא החתולים שאותם היא מאכילה? או האמא החד הורית מדירה מס' 17, שעסוקה בטיפול בילדים לבדה? הקור של הבטון יכול ליצור תחושת מחנק, אבל אצל מי ששוהה עם אחרים בממ"ד, התחושה הזו חולפת. 

 

מה שאין כן אצל אותם אנשים בודדים או כאלה שמתמודדים לבד. 

 

כאן נכנס התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו, שגרים בבניין משותף: דווקא בזמן של פחד ורצון להתנתק בממ"ד האישי שלנו, יש הזדמנות לקרבה מהסוד הכי פשוט ולסולידריות אמיתית בין השכנים. 

 

איך עושים את זה? הנה כמה רעיונות:

 

 

הקבוצה הזו היא לא 'ועד הבית' ולא עדכונים על מצב המדרגות, אלא קבוצה שנועדה לעשות חסד עם כל דיירי הבניין בזמן מלחמה. בקבוצה זו ניתן להתעניין מי נמצא בבית, מי צריך עזרה, מי  יכול לעזור ועוד. בקבוצה זו אפשר:

 

- לשלוח תזכורת לכולם לרדת למרחב המוגן. 

- להציע עזרה לזקנים או להורים עם ילדים קטנים. 

- לשתף את השכנים עם חטיפים, שתייה ומשחקים. 

- לחזק אחד את השני באמירות טובות, עידוד ואפילו קצת הומור להפגת המתח. 

 

שכנים שמסוגלים לכך, מאמצים שכן אחד בבניין. התפקיד שלהם יהיה בכל פעם שיש אזעקה - לבדוק אם השכן הזה ירד למקלט. כך נרקם קשר אישי יותר עם השכנים, גם כשהדלתות סגורות.

 

ומה עם הילדים?

 

ילדים סגורים בממ"ד, אבל לא חייבים להיות חסרי תעסוקה: אפשר לשתף בקבוצה קבצים של חוברות הפעלה, רעיונות למשחקי שקט, סיפורים מוקלטים ואפילו לשלוח ילד אחד לחלק חבילת מדבקות או דפי צביעה עם ילדי השכנים. כך גם נוצרת תחושת אחריות על מעגל רחב יותר, מאשר במשפחה הגרעינית שלי.