שווה סיפור: כשר למהדרין

התחביב שלי הוא לטייל. תמיד אהבתי לטייל, בארץ ובעולם. עם הזמן, עשיתי מזה גם מקצוע: הפכתי לבלוגר טיולים. נסעתי ברחבי העולם, תיעדתי, העליתי חוויות, רשמים, טיפים – ובעיקר המלצתי על מסלולים טובים ואיכותיים, כאלה שהשאירו טעם טוב והנאה מובטחת. זה הפך להיות "תחביב מקצועי" – עבדתי בעבודה רגילה, ובמקביל טיילתי בכל הזדמנות אפשרית.

גדלתי בבית חילוני "למהדרין", עם אפס הבנה וידע בנושא של יהדות. אבי היה מכין לי לבית הספר סנדוויץ' טריפה, ולא הייתה בכלל מחשבה שאולי זה לא בסדר. אלו היו חיי, עד שהכרתי את אשתי.

אשתי הגיעה מבית מסורתי-דתי, שבו ליהדות היה מקום נכבד. בית חם שמכבד מאוד את הדת. היא אמנם לראשונה בחיי שמעתי ממנה מושגים ראשונים שכל ילד דתי בן שנה כבר יודע. אחד מהתנאים של אשתי היה – כשרות. היא אמנם לא היתה דתית, אבל הבהירה לי שבבית הכול חייב להיות כשר. הסכמתי מיד. לא ראיתי בזה עניין משמעותי.

זה היה ברור: בבית – רק כשר. בחוץ – אני חופשי לעשות כרצוני.

וכך היה. נולדו לנו ילדים, והם גדלו. הביתה נכנסו רק דברים עם הכשר, בעוד שאני אכלתי מה שבא לי, כמו שאומרים. "חיה ותן לחיות" הייתה הסיסמה שלי.

אין לי נקודה מסוימת שאוכל להצביע עליה ולומר "כאן זה התחיל", אבל לאט לאט, התחלתי להתחבר יותר אל היהדות. בעדינות ממש. התחלתי להשלים מניין לקולגות בעבודה, שאלתי את אשתי מושגים בדת (למשל: מה אומר הספר הזה שקוראים לו תהילים?), ביקשתי שתתפלל עלי (אשתי הצדיקה הקפידה לומר כל יום פרק תהילים). היא פערה עיניים בהחלט לא האמינה שזה יוצא מפי. אבל כן, התחלתי להתחמם, קמעא.

*

ואז הגיע שמחת תורה תשפ"ד.

החיים של כולנו התהפכו – כל יושבי הארץ הזו, ואף מחוצה לה. הייתה הרגשה שאין לנו על מי להישען.

אמונה חזקה התחילה לפעום בהרבה מאוד לבבות מעם ישראל – גם באלו שלא ידעו דבר וחצי דבר, כמוני. זה נתן לי דחיפה אדירה.

לראשונה, פניתי לאשתי וביקשתי לעשות קידוש בבית. ממש ביקשתי ממנה לבשל כמו אצל ההורים שלה. מאז, הקפדתי על זה בכל שבת. בשבילי זה היה אוויר לנשימה.

במקביל, שמתי לב שהבן השני שלי התחיל לאמץ הנהגות ומצוות שונות. הוא התחיל לברך על האוכל, שם כיפה על הראש כשבירך, וכדומה. דווקא הבן הבכור שלי לא הראה סימני שינוי, והמשיך בחייו כרגיל.

באחד הימים היינו בחוץ, והבכור יצא לקנות אוכל שלא היה כשר. לי, באופן אישי, זה לא הפריע עד אז – אבל הבן השני כעס מאוד. הוא גער בו: איך הוא מעז לאכול לא כשר? הוא אמר את זה מתוך נהמת הלב שלו, וזה זעזע גם אותי. הרגשתי שגם אני כבר לא מסוגל לקבל את זה. ביקשתי מהבכור בעדינות שיזרוק את האוכל, ואמרתי שאתן לו כסף לקנות מנה אחרת במקום כשר. הוא התרצה, ואני הבנתי – משהו חדש נולד בי.

מאז, הקפדתי לאכול רק כשר, גם מחוץ לבית. אני לא יכול לומר שזה היה קל, אבל זה היה חזק.

באותה תקופה החלו להגיע שמועות על החטופים בעזה. אחת מהן סיפרה על החיילת אגם ברגר, ששמרה גם בשבי על אוכל כשר, בתנאים קשים. היא בחרה להיות יהודייה אמיתית. ידעתי שאגם הגיעה מבית חילוני, והתפעלתי מאוד. זה נגע בדיוק במקום שהיה "טרי" אצלי.

הרגשתי שאם היא יכולה – אז יש כאן משהו שהוא מעבר למבט השטחי שלי. מין ממד עומק ועוצמה על מה זה אומר להיות יהודי. זה חיזק אותי מאוד, ובהחלט נתן לי גב בנושא.

בתחילת המלחמה, השמיים היו פתוחים בעיקר למטוסי קרב ותובלה, או לטיסות חירום של אנשים שנתקעו בחו"ל וחיפשו דרך לחזור הביתה. "טיול" לא היה מושג שמישהו בכלל חלם עליו. כולם היו עסוקים בלשרוד את התופת והכאוס.

עם הזמן התחילו העננים להתבהר. נכנסנו למעין שגרה, מזעזעת – אבל שגרה. אט-אט חזרו הטיסות האזרחיות, ואנשים חיפשו לאן ללכת – כדי לשכוח, להתרענן, לראות את הארץ היפה שלנו, ולפעמים גם קצת להתרחק ממנה ומן המלחמה שניטשת בה. גם אני רציתי לחזור ולטייל, וחיפשתי מקומות חדשים, שיאפשרו לי להחליף אווירה, וגם לעדכן ולרענן קצת את הבלוג שלי, שהפעילות בו צנחה עם תחילת המלחמה.

עמית, חבר שלי שאוהב לטייל כמוני, הציע לי לרכוש כרטיסים ליוון, מהרגע להרגע – כרטיסים שמישהו ביטל, וכעת נמכרו בהנחה משמעותית. הוא סיפר שראה שם אתרים מעניינים, מקומות שלא יצא לי להגיע אליהם, וזה בהחלט אתגר אותי.

החלטתי ללכת על זה. אותו חבר צייד אותי במפות שלו — עם כל ההערות, ההכוונות וההמלצות. הוא גם ציוות אותי לקולגה שלו — סיני בשם צ'ו — שהיה אמור להיות ביוון בדיוק באותם תאריכים שלי. זה היה נטוורקינג מושלם.

יצאתי לדרך. נשמתי עמוק, וניסיתי להתגבר על ההרגשה הקשה שפקדה אותי מאז המלחמה.

מלמעלה — הארץ הטובה שלנו נראתה מובטחת מאי פעם. כולם סגרו עליה, אבל היא נאחזה חזק בשורשיה.

אל יוון הגעתי ישר לעבודה. ניצלתי כל דקה פנויה כדי להספיק כמה שיותר – גם לטייל, וגם לכתוב ולספר. שם גם פגשתי את צ'ו, בלוגר טיולים ומדריך בינלאומי לאתרים בכמה מדינות שונות. הוא החכים אותי מאוד.

ביום האחרון לפני שטסתי בחזרה, הוא הגיע אלי למלון. ישבנו יחד, ועשינו מעין סיכום עם כל החומר שהצטבר לנו. תוך כדי כך הוא הציע שנלך לאכול יחד. זה הגיע בדיוק בזמן – הייתי רעב. התחלנו להתקדם לעבר דלפק המלון, ואז נזכרתי: החלטתי לא לאכול אוכל לא כשר. היה שם קרב קצר שלי עם עצמי – ואני נפלתי שדוד. החלטתי להתעלם מההחלטה שלי, בתירוץ שזה מחזיק רק בארץ. בחו"ל, אמרתי לעצמי, זה משהו אחר. בטח כשאני רעב כמו חיה.

פניתי אל הפקידה כדי שתבצע עבורנו הזמנה, ובחרתי מאכל טריפה. הפקידה הורידה את המשקפיים, הביטה בי ובחנה: "אתה יהודי, לא?", שאלה ישירות.

עניתי בחיוב, לא הבנתי לאן היא חותרת.

"אבל אסור לך לאכול את זה!", היא קראה. הייתי המום. יוונייה, גויה גמורה, נותנת לי מוסר?! צחקתי במבוכה, אבל היא לא הרפתה. "אל תזמין", היא שידלה, "תבחר משהו אחר".

הובכתי. צ'ו ביקש להבין על מה מדובר. הפקידה אמרה לו: "הוא יהודי. אסור לו לבחור את המאכל הזה". צ'ו הסתכל עלי ושאל: "למה?".

ואני – בלעתי את הלשון. לך תסביר לסיני מה זה דת, יהדות, תורה, מושגים שאני בעצמי בקושי יודע להגות... גמגמתי משהו על כך שזה כתוב בתורה, אבל הפקידה לא ריחמה עלי. בשבט לשונה הסבירה לו שבבייבל אסרו עלינו לאכול את זה. הוא הנהן בראש, ונראה שעווית של כבוד עברה בין עיניו.

רק אני הרגשתי כאילו מישהו שואב ממני את האוויר.

"אז תבחר משהו אחר, חבר", הוא הציע. חשב שבגלל שהוא הזמין את המנה הזו, גם אני הלכתי בעקבותיו. היצר הרע שבי קונן, אחוז פלצות. לא הרפיתי. התעקשתי להזמין את אותו המאכל.

הטעם שלו גירה אותי כל כך, שלא הצלחתי לעצור. רחמנא ליצלן, הייתי חייב לאכול, כאן ועכשיו.

האוכל הגיע. אכלתי. לא חשבתי אפילו רגע אחד נוסף. אחרי הארוחה נפרדנו כידידים, והבטחנו לשמור על קשר ולשתף פעולה בעתיד.

אספתי את חפצי ונסעתי לשדה התעופה.

כבר בדרך הרגשתי שמשהו מתהפך בתוכי.

עליתי למטוס, מנסה להתעלם – ושם, בין שמיים לארץ, הקאתי את נשמתי. זה לא הפסיק. לא יודע איך ירדתי מהמטוס — לא ראיתי את הדרך. התעלפתי. הגעתי לבית חולים עם כאבים איומים, מקיא בלי הפסקה. לרופאים לא היה הרבה מה לעשות, רק עירוי נוזלים. לא נמצאה סיבה ברורה למצב. זה היה נורא. היו רגעים שחשבתי שלא אצא מזה בשלום. חמישה ימים הייתי מאושפז, עם כאבים עזים והקאת בלתי פוסקות.

שנים רבות טסתי לחו"ל, ואכלתי כל מה שאפשר. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה אכלתי את הבשר הזה. אבל עכשיו משהו הטריד אותי. זה היה שונה, מוזר מדי.

כשהתאוששתי סוף סוף, הרמתי טלפון לצ'ו. הייתי חייב להבין. צ'ו שמח לשמוע ממני, אבל שלל תופעה דומה. לא הבין בכלל על מה אני מדבר. "האוכל היה מעולה", אמר. "אני מרגיש מצוין".

הבנתי שמישהו מלמעלה ניער אותי היטב. הרגשתי שאלוקים אומר לי: "תקשיב טוב. מרגע שעלית על המגרש – אין דרך חזרה. זהו. הנשמה שלך כבר לא מסוגלת להכיל את הטומאה הזו".

הבנתי את המסר. מהיום – רק כשר. אבל באמת.