על כיסוי ראש: כשאת לובשת מטפחת, הפנים שלך מאירות

הפרשה שלנו מזכירה, בין השאר, שכאשר פורעים את שערות ראשה של אישה, זה גנאי גדול בשבילה. על זה אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו: "וְאִשָּׁה שֶׁמּוֹצִיאָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ... גּוֹרֶמֶת עֹנִי לַבַּיִת, וְגוֹרֶמֶת לְבָנֶיהָ שֶׁלֹּא יֵחָשְׁבוּ בַּדּוֹר, וְגוֹרֶמֶת דָּבָר אַחֵר שֶׁשּׁוֹרֶה בַּבַּיִת". "דבר אחר" זה יצר הרע. "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׂעַר רֹאשׁ הָאִשָּׁה שֶׁמִּתְגַּלֶּה, גּוֹרֵם לְשֵׂעָר אַחֵר לְהִתְגַּלּוֹת". שיער זה דינים!

אחותי, השתדלי שהמטפחת תכסה לך את כל השיער, שחס ושלום לא יתגלו שערות. זה קשה, אני יודעת,  זה לא דבר פשוט. גם לי היה בעבר הניסיון הזה, עם כיסוי הראש שקצת עולה למעלה, אבל לאט לאט הבנתי... הרבנית קוק כל הזמן הייתה אומרת לי: זה כתר על הראש! תכסי את השיער כמו שצריך!

כשחזרתי בתשובה בתור ילדה, ואמא שלי בעקבותי, ב"ה, היא עשתה הכל חוץ מכיסוי ראש. היא אמרה: את זה אני לא מסוגלת לעשות! אז מה היא הייתה עושה? היא הייתה מכסה את הראש בבית, וכשהייתה יוצאת לעבודה – היא הייתה מורידה את כיסוי הראש. הייתה לה חנות - היא היתה מעצבת אופנה, והייתה גם תופרת. "יש לי לקוחות! מה, אני אבוא עם מטפחת?". זה היה לפני כל כך הרבה שנים, לא כמו היום, שיש כל כך הרבה מטפחות יפות ומעוצבות...

אני זוכרת שכשהיא הייתה לובשת בבית את המטפחת, הפנים שלה היו מאירות. אני זוכרת שפעם אחת, זה היה בחופש הגדול, אמרתי לעצמי: "די! היא עושה הכל – היא מתפללת, היא הולכת בחצאית, היא לובשת כיסוי בבית, שומרת שבת – רק כיסוי ראש בחוץ חסר!". אני זוכרת שעשיתי מעשה שלא ייעשה – לקחתי את המפתחות של הבית, נעלתי את הדלת, וכשהיא רצתה לצאת מהבית היא לא מצאה את המפתח. ואז אני, בשיא חוצפתי, אמרתי לה: אמא, אני מביאה לך מפתח רק אם תשימי כיסוי ראש... הייתי בת אחת עשרה בערך, ילדה קטנה. אני לא יודעת איך עשיתי דבר שכזה. היא נורא נורא כעסה. כשראיתי שהיא כעסה, התחלתי לבכות. עמדתי ליד המשקוף, ואמרתי לה: "בבקשה, אמא, בבקשה, קחי את המפתח. אבל את לא מבינה איך הפנים שלך מאירות ככה!". היא הזדעזעה מהבכי הזה, נכנסה לחדר, לבשה מטפחת ונשארה איתה עד היום הזה. היא סגרה את החנות שהייתה לה, והיום ב"ה יש לך חנות לכיסויי ראש מהממים, פה בצפת.

מתוך דפי "שירת הלב" של הרבנית חגית שירה.