בעבר, בגלויות השונות, זכינו למבנה קהילתי ששמר עלינו. מובן שיש שוני בין גלות לגלות, אבל לכולן היה מכנה משותף: היינו מוקפים בגויים שלא ממש אהבו אותנו, לפעמים יותר, לפעמים פחות, וזה כל הזמן הזכיר לנו מי אנחנו, ולא נתן לנו אפשרות טכנית להתערבב, כמו שאומר המשפט המפורסם: "היהודים עשו לעצמם קידוש, ואם לא, הגויים כבר עשו להם הבדלה...". חומות גטו הקדושה הזה עזרו לנו לשמור על המסורת, בקהילה שהיו בה מנגנונים מסודרים: כשרות, חינוך, חסד, רבנים. ואז, במצב כזה של קהילות מסודרות, אם מישהו העז לפרוץ גדר – הוא קיבל לפעמים יחס של נידוי והרחקה, למען יראו וייראו.

אבל לכל דור יש מנהיגים שקובעים מה נכון ומה ראוי, וכמו שרש"י בפרשתנו מביא את דברי המשנה במסכת סוטה (פ"ט): "משרבו הרצחנים, ביטלו עגלה ערופה, משרבו המנאפים, פסקו המים המרים", ומשרבו פורצי הגדר, גדולי ישראל הבינו שיחס כזה של נידוי והרחקה אינו מועיל. החזון אי"ש (יו"ד סימן ב' ס"ק ט"ז) מדבר על החוטאים, וכותב שבעבר התנהגות כזו העידה על נליזות מיוחדת לתאוות והפקרות, אבל בדור שלנו, שרב בו כל-כך הסתר הפנים וההעלם, אם מישהו עוזב, התוכחות וההרחקות לא יעזרו, זו אינה השפה שתועיל לו או תרתיע אחרים! הרחקה בזמן הזה אינה מועילה, להיפך, היא מזיקה.

אז מה נעשה? נתעלם? נתייאש? נשלים עם המצב? חלילה. יש הרבה מה לעשות, וגדולי ישראל אמרו בזה אמירה ברורה: מה שביכולתנו לעשות זה "למשכם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה, עד היכן שידינו מגעת". כך לשון החזון אי"ש, ולשון דומה אמרו גם הבעל שם טוב ("אמרי-פנחס", שער טהרת המידות, ל"ח), האדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק ל"ב), הרב עובדיה יוסף ("מעדני-המלך", ח"ד רי"ב) ועוד ועוד.

זה לא קל. אין דבר כואב, מדאיג, מלחיץ יותר מילד שיוצא למסע מסוכן בעמק הבכא. אבל אם קווים אדומים יגרמו לילד להיות בצד הלא נכון שלהם, אז הקווים האדומים האלו לא מועילים. "משרבו המנאפים, בטלו מי המרים". אין טעם להשתמש בכלי חינוכי שלא מביא תועלת. אין לנו מנגנוני ענישה והרחקה קהילתיים, הרחוב פרוץ וזמין, מפתה ופולשני, ותפקידנו להילחם על כל נשמה. המלחמה נעשית דרך חיזוק הקשר איתם, העצמתם, ראיית הטוב שבהם, עם הרבה סבלנות, כבוד, ידידות ואהבה, וכמו שאמרו גדולי ישראל, צריך כאן עבותות של אהבה. צריך להשקיע יותר בקשר, כדי לעזור לילדים האלו לבחור בחירות טובות. קודם כל צריך עדשה אמפתית יותר, להבין את הכאב שלהם, את הטראומות שהם עברו, את הדחיה שהם ספגו, את הנפש הרגישה, ולהתפלל שנזכה להיות שליחים טובים להאיר לילד את אור האורות של האמת, בשמחה, להעמידם בקרן אורה. עד היכן שידינו מגעת. ועם הרבה סבלנות, התמדה ותפילות, עוד נזכה לראות הרבה נחת!