הילד שאת לא מצליחה לאהוב, הוא הילד שאת אוהבת יותר מכולם

יש לך את כל הילדים שלך, ואותו. זה שאיתו כבר לעולם לא תהיה אהבה ממבט ראשון.

זה הילד שכבר שנים את מנסה לאהוב בכל ליבך, או לפחות כמו שאת אוהבת את השאר, אבל האהבה לא ממלאת את כל הפינות בשווה. תמיד יש איזו פינה של תרעומת, של תשישות, של יאוש, של בושה. של "למה אתה ככה", של "למה הכל כל כך מורכב איתך". של "את כל כך שונה מהילדה שהייתי; או את כל כך דומה לילדה שהייתי, אבל עושה הכל הפוך"; של "אתה דומה לחלקים שלי שרציתי לשכוח", של "את עושה בדיוק את מה שאבא שלך עושה ואני לא מסוגלת לשאת".

כשהוא חוזר הביתה מבית הספר, את נושמת עמוק, מכינה את עצמך לשעות האינטנסיביות שצפויות לך עכשיו. את הולכת סביבה על ביצים, ומייחלת שתבקע מתוך הביצה שלה כבר. את בוכה כשאת מתפללת שיהיה לו טוב - אבל כשהוא לצידך, את מחכה שיבוא הערב ותהיי לבד.

וגם הוא אוהב אותך, אהבה שאין לה סוף - אבל יש בה חומה. ובחומה הזו אתם מתנגשים שוב ושוב. את החומה הזו את לא יכולה לשבור; את החומה הזו את יכולה רק להמיס. אבל איך ממיסים חומה, כשקור מקפיא את ליבך?

אבל את יודעת משהו? (שמחקרים גילו, אבל זה לא באמת משנה, כי הלב שלך כבר יודע). הילדים האלה, שדרשו ממך כל כך הרבה עבודה אימהית, התכווננות תמידית והליכה בדרך לא מוכרת, הם הילדים שבסוף, הלב שלך נכרך באהבה אחריהם.

כשהחומה שלהם נמסה ונופלת, כשהחומה שלך מתפוררת בעמל והלב של שניכם נפתח, אין מי שמכירה את נבכי הנפש שלהם טוב יותר ממך. אין מי שיכולה להגיע אליהם יותר קרוב ממך.

כי עם הילד הזה שלך, זה שנשכת את השפתיים, שהחנקת את השאלה "למה", זה שהקמת עבורו מחלקה אימהית חדשה בלב - זו לא אהבה ממבט ראשון, זו אהבה ממבט חוזר. וחוזר. וחוזר.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות.

מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל:  leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.