"מי היה יכול לחשוב שהבחור החילוני, שחקן הכדורסל המצטיין, שעסק במשך שנים בקעקועים, יחזור בתשובה? גם אני בעצמי לא האמנתי לכך", אוהד יצחקוב אומר את הדברים ומחייך. למעלה מ-14 שנים חלפו מאז התהליך שעבר, ועדיין הוא לא מאמין לתפנית הגדולה ביותר שהתחוללה בחייו. "זה לא סתם שחזרתי בתשובה, השתלשלות האירועים הייתה באמת מעל הטבע", הוא אומר, "מרגש אותי לחשוב על כך, כי ההשגחה הפרטית היא היחידה שהובילה אותי, ואין לכך שום הסבר אחר".

"להסיר את הקעקוע"

יצחקוב גדל בשכונת רמת אילן בגבעת שמואל, "שכונה אשכנזית ואליטיסטית מאוד", כפי שהוא מגדיר. "ההורים שלי אנשים יקרים ומקסימים שגידלו אותנו על ערכים נהדרים, אך ללא שום קרבה לדת. הדבר הקרוב ביותר ליהדות שעשינו היה קידוש בליל שישי, ולאחריו כמובן רצנו לטלוויזיה לצפות בחדשות.

"קשה לי להיזכר באדם עם כיפה שראיתי אי פעם בחיי, כי פשוט לא היה אפילו אחד כזה בכל השכונה. החברים שלי היו ברובם המוחלט בנים של עורי דין ורופאים שנשלחו לאינספור חוגים ומסגרות לימודיות בצהריים, שיעזרו להם לרכוש מקצועות דומים בבוא היום, מבחינת רמת משכל הם היו 'הטופ שבחבורה', אך רמת המוסריות שלהם הייתה כל כך נמוכה, שאני זוכר שבשעות הפנאי התחרינו בינינו מי גונב לבעל המכולת יותר קופסאות סיגריות, ואני לא מדבר על פרחחים אלא על בני טובים, אך ברמת מוסר אפסית.

"אני הייתי אחד מהחבורה, וגם כלפי חוץ נראיתי ככזה – עם עשרות עגילים כמעט בכל מקום בגוף, חי חיים שטחיים אך ברמה גבוהה, והמגמה הזו הלכה והתפתחה מיום ליום – גדלתי, התבגרתי, מצאתי עבודה טובה ואפילו הספקתי לקנות דירה בעודי רווק".

(צילום: shutterstock)

בשלב מסוים החליט יצחקוב לפתוח סטודיו לקעקועים שהלך והצליח מיום ליום. "לצערי עסקתי בתחום הזה רבות, אך היה לי קו אדום שהצבתי באופן ברור – לעולם לא להתקעקע בעצמי. לא היה לי הסבר לכך, אך משהו עמוק בלב אמר לי שקעקוע זה דבר רע שיהודים לא עושים. כלומר – 'לעשות לאחרים זה בסדר, אך לעצמי – לא'.

"באחד מן הימים עברה עליי תקופה סוערת שהובילה לסוג של משבר ולהחלטה שאני בכל זאת רוצה להתקעקע. המקעקע שעבד אצלי באותה תקופה היה בהלם וניסה להניא אותי מכך, אך אני התעקשתי, ומיד לאחר שהוא הוריד את המחט מהגב שלי – הרגשתי בכל נפשי שעשיתי טעות, ושאני כביכול סוחב על עצמי משקולת של טון וחצי שלא יורדת לי מהגב.

"מאותו רגע התגבשה אצלי החלטה ברורה: 'את הקעקוע הזה אני הולך להסיר', והיה ברור לי שזה יקרה. אחרי אותו מקרה החלטתי לסגור את הקליניקה והתגלגלתי לעולם הפרסום. הקמתי משרד פרסום והתחלתי לעסוק בתחום, ואז עלה לי רעיון – 'אחפש קליניקה להסרת קעקועים, אציע לבעלים פרסום במחיר מוזל – והוא בתמורה יסיר לי את הקעקוע במחיר טוב'.  כך אכן עשיתי והתחלתי להתקשר לקליניקות שונות שמתעסקות בהסרת קעקועים, לחלקן גם הגעתי לפגישות, אך משום מה התוכנית לא עבדה, כי אף אחד לא רצה לקנות פרסום, ואילו המחירים שנאמרו לי היו גבוהים במיוחד, ולא יכולתי לעמוד בהם.

"לבסוף הגעתי לקליניקה שעבדה מתוך בית בחולון, והכרתי אדם מקסים שהוא 'בעל תשובה' – תואר שבזמנו כלל לא הכרתי. הוא דווקא רצה לקנות פרסום, ואז עברתי לשלב הבא: הצעתי לו שלא לשלם כסף על הפרסום, אלא בתמורה לכך להסיר לי את הקעקוע שכל כך מפריע לי.

"התגובה שלו הייתה: 'תשלם על הסרת הקעקוע כל סכום שאתה רוצה, אבל בתנאי אחד – שאתה מתחיל עכשיו, ברגע זה'. האמת היא שקצת נבהלתי, אך זיהיתי את ההזדמנות. אמרתי לו שאני מוכן לשלם 2000 ₪, בזמן שידעתי שהמחיר האמיתי הוא למעלה מ-5000 ₪, הוא הסכים והתחלנו עוד באותו יום".

יצחקוב מציין כי בשונה מהעבודה על הקעקוע עצמו שנמשכה פחות משעה, כדי להסירו היה צורך בסדרת טיפולים. "אבל אני חייב לציין שכבר מהטיפול הראשון הרגשתי שהמזל שלי מתחיל להשתחרר, ושהחיות שלי מתעצמת", הוא מבהיר, "אין לזה שום הסבר רציונאלי, פשוט זה עשה לי טוב. כך המשכתי להגיע לטיפולים, ובתוך כך התחברתי למטפל והפכנו לחברים טובים. בסופו של דבר הקעקוע הוסר לחלוטין, אך הקשר בינינו נשמר. לאחר מכן העסק של המטפל התרחב והוא עבר למקום גדול יותר, בו היה זקוק לאיש צוות נוסף והציע לי עבודה. הצטרפתי אליו ובמשך כחצי שנה עבדתי איתו במכון, לאחר מכן נפרדנו כידידים, אך המשכתי להגיע אליו במשך כחמש שנים כדי לעבוד אצלו בהסרת קעקועים, כשאני מבטיח לעצמי ש'על כל קעקוע שעשיתי במהלך עבודתי כמקעקע, אני אוריד 10', ואכן כך היה והסרתי בערך פי עשר קעקועים מכפי שעשיתי כבעל קליניקה. אני מרגיש שזו תשובת המשקל, ומודה לאלוקים שזיכני לתקן את הפגם הנורא".

אבל בתוך כך, ארע ליצחקוב דבר נוסף: "הזדמן לי לשבת עם בעל הקליניקה ולשוחח שעות ארוכות, במשך כמעט כל הלילה – על משמעות החיים, ועל שאלת השאלות: 'האם יש בורא לעולם?' הוא הציע לי לקנות את הספר 'בגן האמונה', ולרגע לא העליתי בדעתי להיכן הספר הזה יוביל אותי".

"הרב הבטיח: תהיה רביעייה"

יצחקוב עוצר לרגע את סיפורו, ומבקש לעבור לספר על אשתו: "אשתי היקרה, דקלה, הייתה רווקה שלא חסר לה שום דבר. היא הצליחה בעבודתה, הייתה משכילה מאוד, אך טרם מצאה את זיווגה. שבוע אחרי שהתחלתי בעצמי להתעניין ביהדות, היא החליטה לגשת לרבנית קנייבסקי זצוק"ל ולבקש ממנה ברכה לזיווג הגון. כשהגיע תורה שאלה אותה הרבנית אם היא באה לבקש ברכה לזיווג, ואשתי השיבה בחיוב. תגובתה של הרבנית הייתה: 'אל תדאגי, מחר תכירי את בעלך'. אמירה זו נשמעה בלתי הגיונית בעליל, שכן מה הסיכוי שדווקא מחר, אחרי זמן כה רב של חיפושים – היא תכיר את בעלה, ומהיכן הביטחון לומר דווקא 'מחר'?

"למרות הכל אשתי יצאה מעודדת מן המפגש וחזרה לביתה. יום למחרת היא יצאה עם חברה לסרט, ומסיבה לא ברורה כרטיס האשראי שלה לא עבד. הן הסתובבו, ובמקום ללכת לסרט, הלכו לשתות בירה במקום סמוך, וגם כאן קרה משהו בלתי סביר, שכן למרות שאשתי מעולם לא עשנה וגם חברתה לא נמנתה על המעשנים, הן החליטו לשבת בשולחנות של המעשנים. ושם, בדיוק באותם שולחנות, ישבתי אני עם כמה חברים.

(צילום: shutterstock)

"ההיכרות הראשונית נוצרה בינינו עוד באותו יום, חצי שנה לאחר מכן התארסנו, ולאחר שלושה חודשים נוספים כבר היינו נשואים".  יצחקוב עוצר ומוסיף: "רק אחרי שהכרנו סיפרה לי דקלה על כך שבדיוק שבוע לפני שנפגשה עם הרבנית, היא קיבלה על עצמה שמירת שבת, מה שאומר שזה היה בדיוק בזמן שבו גם אני התחלתי להתחזק. שנינו התחלנו להתחזק יחד, ושבוע לאחר מכן הכרנו".

אבל לסיפור המטלטל יש גם חלק נוסף. "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי תמיד הרבה ילדים, וקיוויתי להקים משפחה גדולה. מכיוון שכאשר התחתנו שנינו כבר לא היינו צעירים, לא רציתי להתעכב אפילו יום בפרויקט הקמת המשפחה, אך לצערנו זה לא עלה בידינו. כך עברה עלינו שנה ללא ילדים, ובאחד הערבים החלטנו לארגן שיעור תורה אצלנו בבית. זו הייתה הפקה של ממש, עם אנשים רבים שהוזמנו, ותחושה נפלאה של קירוב רחוקים. באותו יום אשתי, ללא ידיעתי, החליטה לקחת כדור שנקרא 'אקוקלומין', ובאותו ערב זכינו להיפקד.

"מה שארע לאחר מכן היה הרבה יותר ממיוחד – הבנו שאנחנו בהריון בשעה טובה ושמחנו מאוד, אך רק לאחר מספר שבועות, כשאשתי הלכה לבדיקה הראשונה כדי לוודא שהכל תקין, קיבלתי ממנה שיחת טלפון בה היא לא מצליחה לדבר, רק לאחר שניות ארוכות היא לחשה בקושי: 'הרופא אמר שיש לנו שלישייה'. ואז היה תורי לשתוק, ובבת אחת הבנתי את פשר העיכוב שבורא עולם נתן לנו, שהיה אך ורק לטובתנו. עיכוב שהוביל לכך שאשתי תיקח את הכדור, וכך בורא עולם ישלח לנו שלוש מתנות יקרות מפז".

יצחקוב מציין כי החל מאותו רגע נכנסה דקלה לשמירת היריון קפדנית, כשהם מתייעצים כל הזמן עם הרופאים, וכולם כאחד ממליצים להם על "דילול", כשהם מסבירים ש"בהיריון ראשון לא יודעים כמה הרחם חזק, ועדיף לשמור על שני תינוקות מאשר חלילה לאבד שלושה".

"האמת היא שכמעט השתכנענו, ואפילו קבענו תור לדילול", הוא מציין, "אך למזלנו חבר יקר שמלווה אותנו מטעם ארגון ערכים, שמע על כך והציע לנו להתייעץ על כך עם הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. הגענו אליו בערב הדילול ממש, ואת מה שארע באותה פגישה לא אשכח לעולם:  התבקשתי לכתוב לרב על פתק את סיבת בואי, ואכן כתבתי. הרב קרא עת הדברים, הרים את עיניו הקדושות, ואז הגיב: 'הקב"ה רוצה לתת שלוש מתנות, איך ייתכן להרוג אחת?' כשאני רק נזכר בכך אני מתמלא דמעות. קמתי משם מבויש כולי, כשאיני מבין איך בכלל יכולתי לחשוב על כך? הרי חלמתי על משפחה גדולה'. כשהחבר שישב איתי בחדר שאל את הרב: 'נו, תהיה להם שלישייה?' הגיב הרב למרבה הפלא: 'תהיה רביעייה'. אחר כך הוא בירך אותי, ומיד כשיצאתי חייגתי לאשתי והודעתי לה שתבטל את התור לדילול, כדי שנמשיך עם ההיריון כרגיל, ונקבל כל בשורה שתבוא באהבה ובאמונת חכמים.

"ברוך ה', עם סיומו של ההיריון בזמן ובמועד נולדו לנו שלושה ילדים בריאים, חכמים ומושלמים – איתן, עומר וטליה. אגב, חמש שנים לאחר מכן התקיימה ברכתו של הרב במלואה, כאשר באה לעולם יעל המקסימה, והפכה את ילדינו לרביעייה".

לאט ובהדרגה

כיום זוכים יצחקוב ואשתו לנהל את ביתם על אדני התורה והמצוות, יצחקוב עובד כמנהל שיווק ופרסום במרכז המגשרים הארצי, ורואה לעצמו זכות גדולה לחשוף את סיפורו ולחזק כמה שיותר אנשים.

עברת תהליך קיצוני ביותר, מהו הקושי הגדול ביותר שנדרשת להתמודד אתו?

"האמת היא שלא זכור לי קושי אמיתי", הוא משיב אחרי הרהור, "אלא להיפך – חייתי עד אז חיים מאוד ריקניים, והיהדות הכניסה לי הרבה תוכן ועשתה לי רק טוב. הקושי היחיד היה בגמילה מהרגלים רעים, שליוו אותי עד גיל שלושים והיה לי קשה מאוד לעזוב אותם. אבל לשמחתי בסוף הצלחתי להיגמל מרובם המוחלט".

איך עשית את זה?

"זה באמת לא היה פשוט, אך אתן דוגמה: בתחילה היה לי קשה מאוד לקום מידי בוקר לתפילת שחרית. גם בשבתות הייתי מתפלל ערבית, קבלת שבת ומנחה, אך תפילת שחרית הייתה אצלי מחוץ לתחום. עד שביקרנו באחת השבתות באור יהודה, ובליל שבת הגעתי לתפילת קבלת שבת. היה שם רב נחמד שהאיר לי פנים, וכשנפרדנו הוא קבע: 'נראה אותך בבוקר!' גמגמתי ועניתי שאני לא יודע אם אקום בזמן, אך הוא הגיב: 'תבוא מתי שתקום – אפילו רק עשר דקות למוסף'. המשפט הזה נכנס לי ללב, והחלטתי שאם אקום בשעה סבירה – אגיע. ביום המחרת התעוררתי בעשר בבוקר, והחלטתי לצאת לבית הכנסת. לאחר מכן המשכתי להגיע גם בשבתות הבאות, ואז זה עבר גם לימות החול – בתחילה רק בראש חודש, אחר כך גם בשני וחמישי – ימים של קריאת התורה, וכיום אני אפילו קם לעתים קרובות בנץ כדי להתפלל.

"כך גם לגבי מצוות נוספות, כמו למשל איסור עיסוק בדברי חול בשבת, שהיה לי קשה מאוד אחרי שהתרגלתי במשך שנים לשחק כדורסל ולצפות בטלוויזיה. גם שם עברתי את התהליך בהדרגה, עד שכיום אני אפילו נמנע מקריאת עיתונים בשבת.

"זו גם ההמלצה שלי לבעלי תשובה אחרים שמתייעצים איתי בנושא – לא למהר, אלא לעשות הכל בהדרגה, בקצב איטי ובטוח, ובעיקר להתפלל לבורא עולם שייתן לכולנו את השכל והכוחות לעבור את התהליך באופן הטוב ביותר".