מרד הפטישאים הצרפתי: הסיפור מאחורי ההתקוממות שזעזעה את פריז

בשנת 1351 יצאה פמלייתה של הנסיכה איזבלה במורד נהר התמזה אל נמל בורדו הצרפתי. חמש אוניות הסיעו את הנסיכה ופמלייתה. באוניה מיוחדת הושמו אוצרותיה של הנסיכה, שנקנו במיוחד עבור המסע – שמלות זהב ומשי מטריפולי, אדרת עשויה משי הודי, מעוטרת בקצוותיה בפרוות חולד הרים, ורקומה כולה עלים יונים ודובים בחוטי זהב וכסף. במלאכת הרקמה הזו עסקו עשרים גברים ותשע נשים במשך שבועיים. בקופסה מיוחדת הושמו המתנות: 119 כיפות עשויות משי ומשובצות יהלומים, רהיטים מפוארים, תכשיטי ענק שאף אחד באותם ימים לא ראה מסוגם. אביר מיוחד הופקד על שמירת מתת הנישואין שלה, בסך ארבעת אלפים מרקים.

הנסיכה איזבלה היתה בדרך לנישואין מפוארים והיסטוריים עם בראר מאלברה, אציל צרפתי מגאסקונה. אבל אז, בחצי הדרך, החליטה הנסיכה שלא מתחשק לה בעצם, והיא הורתה לקפטן לעשות "אחורה פנה". השיירה חזרה לאנגליה, והנישואין נדחו למועד לא ידוע.

איזבלה היתה באותה שעה בת 19. כאשר נולדה, הושכבה בעריסה מלכותית מעוטרת בזהב ואבנים טובות, וכוסתה בשמיכה שנעשתה מעורות של 67 בעלי חיים. חייט מיוחד תפר לתינוקת שמלת משי, ובשוליה ארבע שורות של תחרה מעוטרת בפרווה. המלכה לבשה לכבוד המאורע שמלת קטיפה רקומה במאות פנינים. בשלב השני של הטקס לבשה המלכה שמלה שמידותיה מעל 5 X 5 מטרים. היא לא הלכה בשמלה הזו, כי גדלה העצום ומשקלה לא אפשרו הליכה, היא ישבה על מיטה מלכותית הדורה, שמשרתים נשאו אותה אנה ואנה ברחבי הטקס.

בכל יום חג רכבו איזבלה ומשרתיה על שיירת סוסים מיוחדים, והמשרתים משני צדי השיירה זרקו מטבעות כסף לצדדים עבור העניים. בהגיע איזבלה לגיל עשר, נערכה תחרות אבירים מיוחדת לכבודה. שמונה עשר חייטים עבדו ברצף במשך תשעה ימים וקיבלו קצבת זהב מיוחדת, כדי לשזור חוטי זהב בכל בגדי הנערות שבאו לצפות בתחרות. מגיל 12 לא הזיזה איזבלה אצבע מבלי ששבע משרתותיה כרכרו סביבה.

האם כסף וזהב גדלו על העצים במאה ה-14? או אולי היה זה עידן שפע? ממש לא. היה זה עידן נורא עבור אזרחי אנגליה וצרפת. מגפת הדבר השחור כילתה שני שליש מן האוכלוסייה, לא היו ידיים עובדות ורוב הארץ היתה שממה. שוד וביזה היו מעשים שבכל יום, המדינה לא היתה מסוגלת להגן על אזרחיה, ומתוך הכאוס הזה התפתחה "מלחמת מאה השנים". אבל האצילים והאצילות, הנסיכים והנסיכות – לא התעניינו יותר מדי בגורל האנשים הפשוטים, בני התמותה. אביה של איזבלה, ברצותו לשלוח את בתו לצרפת, לא היה צריך לרכוש ספינות. הוא הוציא צו מלכותי המאפשר לפמלייתה להחרים כל ספינת סוחר שירצו. הם הגיעו בשיירה מרהיבה של מרכבות לנמל, בחרו להם את חמש הספינות שמצאו חן בעיניהם, נתנו פקודה לבעלים לרוקן את הספינה מכל חפץ תוך שעתיים, ולהעמיד לרשותם רב חובל וצוות מלחים – והשיירה המלכותית יצאה לדרך... חלפו כמה שעות, והגברת הראשונה התחרטה. לא מתחשק לה להתחתן עם אציל פלוני. והשיירה המלכותית חזרה הביתה...

ובכן, ניתן להבין את ההמון הזועם, אם יתחשק לו להגיב באיזו מרידה, מול הניתוק הזה של ארמונות המלוכה והאצולה, וחוסר היכולת לראות את מצבם וסבלותיהם של המון העם.

בשליש השלישי של המאה ה-14 פרצו, אכן, מרידות רבות של כוחות עצמאיים שלא הסכימו לקבל את שלטון המלך. בעיצומה של מלחמת מאה השנים, שבה אצילים ואבירים נלחמו זה בזה, ומלכים ניסו להמשיך את חיי השגרה, החליטה קבוצת מורדים פריסאיים – לא עוד. המורדים השתלטו על העיר פריס, הכריזו כי אינם כפופים למלך צרפת, וכך במשך שנה ניהלו את מה שכונה "מרד הפטישאים".

המרד התחיל בהתעקשותו של גובה מס חוצפן בשוק של פריז, לגבות מס שנראה בעיני בעלי המלאכה בלתי הגיוני. העניינים התלהטו. גובה המס לא דמיין כי האיכרים והרוכלים יתקוממו עליו, אבל כל בעלי המלאכה, הקצבים, הנפחים והרצענים שלפו את כלי העבודה שלהם, ובעיקר פטישים, וחיסלו את גובה המס. מהשוק שעט ההמון אל משלטי החיילים, וחיסל גם אותם. במשך שנה שלמה החזיקו המורדים בעיר פריס, ופטישיהם הטילו אימה על כל חייל ופקיד ממשל צרפתי.

אך כפי ההשקפה הרווחת באותם ימים, חשבו ההמונים כי היהודים אשמים במצבם, הם משתפים פעולה עם המלך. היהודים המסכנים אכן נכנעו תמיד לפני המלך ופקידיו, ביודעם כי הם בגלות, ואין לחפש צרות ולהתגרות באומות. יהודים לא היו מעלים בדעתם להצטרף למרד אלים נגד מלך צרפת, ולא שיתפו פעולה איתו. היהודים נתפסו כבעלי ממון, ולכן הפטישאים הפנו את זעמם אל הרובע היהודי. ששה עשר יהודים נהרגו בהתפרעות הפטישאים ברובע היהודי של פריס. הרבה יהודים הצליחו לברוח מן העיר אל טירת וונסן שעמדה ממזרח לעיר (כיום היא בתוך גבולות העיר), והשאר היו נתונים לחסדיהם של הפטישאים. הפטישאים החליטו לעצור את הטבח ביהודים אם יפסיקו להימלט ו"להחביא את  רכושם". הם סגרו את שערי פריס מפני יוצא ובא, ערכו חיפושים כדי לוודא שלא מוסתרים מהם אוצרות, ואז הופסק הטבח ביהודים. אך עדיין הם היו מאוימים מול שלטון גחמני ובלתי צפוי.

לאחר שנה של שליטת המורדים בעיר, הגיע מלך צרפת בראש גדוד של אלפי חיילים. הפטישאים נכנעו מיד, לא היה להם סיכוי. ראשי המרד הוצאו להורג, בין השאר באשמת רצח היהודים, ויהודי פריס שבו לתקופה הרגילה, שבה הכיר בהם המלך כסוחרים התורמים ליציבות הממלכה.