"נגמלתי מ-10 תרופות ממכרות ומאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית"

"במשך יותר משלוש שנים הייתי בדיכאון", אומרת אור שליו, בת 36, אם לארבעה. "במשך שלוש שנים לא הכרתי את עצמי, לא תפקדתי, לא תקשרתי עם הילדים. הייתי מנותקת מהעולם".

את הדברים היא אומרת וכואבת. לא קל לה לדבר על אותה תקופה, היא גם יודעת שבעולמנו הנוצץ לא פופולארי להיחשף עם סיפור כה קשה. "אבל אני בטוחה שאם תהיה אישה אחת שתיעזר בסיפור שלי כדי להיחלץ ממצב דומה, זה שווה כל חשיפה וכל כאב", היא אומרת , וחוזרת אל אותן שנים של התמודדות לא פשוטה. אל שלוש שנות דיכאון עמוק וכואב.

דיכאון עמוק

"אובחנתי בדיכאון כחודשיים אחרי לידת הבן הקטן שלי", מספרת אור. "כולם היו בטוחים שהדיכאון מגיע בעקבות הלידה, והתחלתי מעקב של פסיכולוג ופסיכיאטר. זה לא עזר, המצב רק התדרדר מיום ליום עד שהגעתי לבסוף למחלקה הפסיכיאטרית, שם הייתי מאושפזת במשך ארבעה חודשים, עם אבחנה של דיכאון קליני כבד".

ארבעה חודשים הם זמן ממושך מאוד. מה עבר עלייך באותה תקופה?

"חוויתי דיכאון הכי קשה שיש, עם רצון חזק שלא להיות כאן, ותחושה של הישרדות – פשוט הישרדות למען הילדים שממתינים לי בבית. ידעתי שאם הדרך היחידה שלי לחזור אליהם היא להיות באשפוז ולקבל תרופות, אני מוכנה לעשות לשם כך כל מה שיידרש, כולל לקיחת קוקטייל של עשרה כדורים פסיכיאטרים ממכרים מידי יום, עם תופעות לוואי קשות מכל הסוגים האפשריים".

באותו זמן נשארו בבית ארבעת ילדייך, כולל תינוק בן חודשיים, לא התגעגעת אליהם?

"קשה לי מאוד לומר את זה, אבל לא הרגשתי שום געגוע. זה בלתי נתפס כי עד אז הייתי אמא שגידלה את הילדים בצורה הכי מדהימה שיש, אבל מרגע שנכנסתי למחלקה הפסיכיאטרית משהו בנשמה שלי שחרר שליטה ונעשית אפאטית. כנראה שהבנתי בתת מודע שאני לא מסוגלת לספוג את הכאב או את המחשבה על כך שזהו בדיוק ה-1 בספטמבר, ואני לא מלווה את הילדים לגנים ולבית הספר. בהמשך הגיעה תקופת החגים המשפחתית כל כך, וגם אז הייתי כל כך רחוקה מהם. פשוט התנתקתי והרגשתי שלא איכפת לי מכלום. הילדים היו קטנים, הגדול בסך הכל בן שמונה, וכשהוסבר להם ש'אמא חולה, וכשתרגיש יותר טוב – היא תחזור', הם לא שאלו שאלות".

שבר כלי מרוסק

אור שוחררה מבית החולים במצב יציב, אך היא לא הצליחה לחזור לעצמה. "הרגשתי ששום דבר לא עובר", היא מספרת, "המשכתי לקחת את הכדורים מידי יום, ביקרתי בקביעות אחת לשבוע אצל פסיכולוג ופסיכיאטר, אך עדיין הרגשתי נורא ואיום. כך במשך שלוש שנים הייתי בדיכאון קליני עמוק, כשאני מחזיקה את עצמי בכוח, לא מתפקדת, רק ישנה כל היום ולא רוצה לצאת או לפגוש אף אחד. הפכתי מאדם שמתפקד ועושה הכל בבית לשבר כלי מרוסק.

"הרגשתי מיום ליום שאני שונאת את עצמי, ממש ככה, כי עם כל מה שאני עושה – אני לא מצליחה לשקם את עצמי, ואפילו כשאני ממלאת בקפידה אחרי כל ההוראות של הרופאים, שום דבר לא עוזר. לא הבנתי איך זה קורה לי, הרי הייתי אדם נורמלי, איך ייתכן שהכל השתנה? אפילו את התינוק שלי לא יכולתי לגדל ואחותי היא זו שגידלה אותו.

"באותם ימים התחלתי לצערי להתרחק מאוד מהדת. אני באה ממשפחה של בעלי תשובה שמאוד מחוברים לבורא עולם, תמיד גדלתי על ההבנה שהקב"ה טוב ומיטיב, אך כשחשתי את הקושי הגדול ביותר בחיי, גם האמונה שלי התחילה להתפוגג. באותן שנים הפסקתי לקיים מצוות והפכתי להיות ממש אנטי".

הדבר שבכל זאת הוביל לשינוי המצב, היה למרבה הפלא דווקא הקורונה, שבעקבותיה הגיע תהליך בלתי צפוי. "באותה תקופה המצב שלי החמיר, אך ההורים שלי התנגדו לכך שאעבור אשפוז נוסף, וכך עברתי עם הילדים להתגורר אצלם", היא מסבירה. "בעלי לא היה אתנו, שכן הוא חזר לעבודה, ופתאום, אחרי שבוע שהייתי לבד, הרגשתי שמשהו בי מתעורר לחיים. זו הייתה הפעם הראשונה בה התחלתי להבין שייתכן שהדיכאון היה קשור דווקא ליחסים עם בעלי שהיו רעילים וקשים.

"היינו נשואים עשר שנים, ובמשך כל אותה תקופה סבלתי מאוד מאלימות נפשית, אך כאישה שמרגישה שמוטל עליה לרצות ולשאת הכל בשקט, לא הייתי מסוגלת לראות זאת". אור מעדיפה שלא לפרט על כל מה שעבר עליה. "אבל אני בטוחה שמי שחוותה מצב דומה, יודעת בדיוק על מה מדובר", היא אומרת בכאב. "דבר אחד אני יכולה לציין: כשבדקתי בגוגל וניסיתי להבין מה קרה, נתקלתי בספר שנקרא 'מילים הורגות', החלטתי לרכוש אותו, ישבתי וקראתי אותו בדמעות, כשאני ממרקרת מידי פעם משפטים ואומרת לעצמי שוב ושוב: 'מישהו ישב מהצד וכתב את סיפור חיי. זהו סיפור החיים שלי'. 

"זו למעשה הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שאני לא אשמה בכך שהחיים שלי כה קשים, ושיש לי דרך להיחלץ מהמצב. כך התקבלה אצלי ההחלטה החזקה: 'אני נלחמת וחוזרת לחיים'. יחד עם התקווה גם חזרה לי האמונה באלוקים. אני ממש זוכרת כי ביום בו בחרתי להשקיע בעצמי, אלוקים פשוט היה איתי".

יש תקווה

לקום על הרגליים ולהילחם בכזה מצב זה לא קל, אך כשמדובר במצב של דיכאון ותסמינים קשים, זה קשה הרבה יותר. "ובכל זאת עשיתי את זה", אומרת אור, "חשבתי לעצמי כל הזמן שאם אני קיימת בעולם ואני אמא לילדים שלי, מגיע לי ולהם שאצא מזה, ואעשה הכל לשם כך. כך סיימתי עם כל עשרת הכדורים הפסיכיאטריים ובניתי לילדים ולי מקום יציב ובטוח".

אור מציינת כי הדבר שהכי מרגש אותה בכל התהליך הזה הוא האמונה ששבה לחייה. "זה היה סוג תהליך של היכרות עם היהדות מחדש, שמלווה אותי עד היום. מימים שבהם הייתי ממש אנטי חזרתי למקורות, חזרתי לאהוב את בורא עולם".

אור עברה התפתחות גם מבחינה מקצועית, כשלאחרונה סיימה לימודי פסיכולוגיה, והתחילה לימודי פסיכותרפיה. "יש לי רצון גדול מאוד לעזור לאנשים, מתוך הבנה שרק מי שהיה שם, בעולם של מתמודדי הנפש, מבין באמת מה הם עוברים. כיום אני מבינה שלא סתם כך עברתי מה שעברתי, אלא יש לי שליחות", היא מסבירה.

כחלק מכך אור מרצה על הנושא, מייעצת לנשים, וגם מתחזקת דף פייסבוק פעיל עם אלפי עוקבות. "מתוך הסיפורים שאני שומעת וגם מההיכרות האישית שלי עם הנושא, אני רואה כמה ייאוש קיים בעולם מתמודדי הנפש", היא אומרת, "הייתי במחלקה הפסיכיאטרית, וראיתי כמה מעטים הם האנשים שמצליחים לצאת ממנה ולבנות את עצמם מחדש. השאיפה שלי היא לתת תקווה לאנשים, להראות להם שיש סיכוי. כמו שאבא שלי נוהג לומר לי: 'את נס מהלך', וזה נכון כל כך, כי לא טבעי בכלל להיגמל מעשרה כדורים ממכרים, והנה עשיתי את זה, באמצעות עבודה קשה והרבה סייעתא דשמיא.

"כמי שעוסקת בתחום מבחינה מקצועית חשוב לי לציין שגם במקרים בהם ההחלמה אינה מוחלטת, אפשר ללמוד לחיות לצד הדיכאון, ולדעת איך לנהל אותו ולא לתת לו לנהל אותנו. זה כרוך בעבודה עצמית רבה, וברצון חזק, אך זה אפשרי, וזה המסר שחשוב לי להעביר, כי תמיד קיימת תקווה".