"שאלתי אותה: 'דודה נל, למה הצלת אותי?' והיא ענתה: "רציתי לעשות נחת רוח לקב"ה"

רבקה הייתה בת חצי שנה בלבד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה באמסטרדם שבהולנד יחד עם משפחתה – משפחת פליסהאור – שני אחיה הגדולים יוסף ושלמה, ובהמשך אחותה הקטנה אלישבע שנולדה תוך כדי המלחמה. "ההורים שלי היו מאוד ציוניים, והם נתנו לנו שמות עבריים, שזה היה חידוש גדול באותה תקופה", היא מציינת.

רבקה עם אחיה אחרי השחרור

בשל היותה ילדה קטנה אין לרבקה זיכרונות רבים משנות המלחמה הראשונות, גם לא מהתאריך הדרמטי – 10 במאי 1940, אז פלשו הגרמנים להולנד. "באותו יום ניסה אבי להבריח אותנו לאנגליה, יחד עם שתי הסבתות שלנו, כי זה היה אחרי שהסבים כבר נפטרו", היא מציינת. "עמדנו מן העבר האחד של הכביש יחד עם אנשים רבים נוספים שביקשו להימלט. מן העבר השני היו מכוניות צבאיות וטנקים של גרמנים שביקשו להפסיק את הבריחה ההמונית הזו. לא נותרה לנו ברירה, ונאלצנו לחזור הביתה".

"אפילו לא נפרדנו"

מאז אותו יום ניסו בני משפחת פליסהאור לשוב לסוג של שגרה – אביה של רבקה המשיך לעבוד בבית החרושת שאותו ניהל ופיקד על צוות גדול של עובדים, גם אחיה הגדול הלך לבית הספר, אך  כולם ידעו שהחיים לא באמת חוזרים למסלולם.

למעשה, כבר באותם ימים החלו הגרמנים לפרסם גזירות רבות נגד היהודים, שכללו בין היתר הפקעת רכוש מידיים יהודיות והעברתו לגרמנים, איסור על היהודים ללמוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות, איסור שימוש בתחבורה הציבורית ובשווקים,  ועוד ועוד. בפברואר 1941 ערכו השלטונות מצוד נגד האוכלוסייה היהודית וכ-400 גברים רוכזו בכיכר מרכזית, עברו התעללות קשה והוצאו להורג, ובמאי 1942 כבר אולצו היהודים לענוד טלאי צהוב.

מצב היהודים בהולנד החמיר מיום ליום, ואז הגיע היום הגורלי. רבקה מציינת כי היה זה בערב ראש השנה 1943, כאשר דפקו אצלם הגרמנים כדי לקחת אותם מהבית. "השעה הייתה שבע בבוקר ואנחנו היינו עדיין בחדרי השינה, אך אמא שלי כבר הייתה מוכנה לכך", היא מספרת, "אמא הכינה קערה גדולה של 'ליזול' – חומר חיטוי מרוכז עם ריח חריף מאוד, וכשהגרמנים נכנסו היא אמרה להם: 'כדאי שקודם כל תחטאו את הידיים, כי לתינוקת שלנו יש סקרלטינה – מחלה מדבקת מאוד'. הגרמנים היו ידועים בפחדם ממחלות מדבקות, וכשאמא הגישה להם את הקערה הם ברחו.

"אבל עבור ההורים שלי זה הספיק כדי להבין שהגיעו מים עד נפש. מכיוון שעוד קודם לכן הם היו בקשר עם תנועת מחתרת יהודית הולנדית שעסקה בהצלת ילדים ובהעברתם למשפחות שאינן יהודיות, הם נתנו להם סימן, ועד מהרה דפקה אצלנו בחורה שעבדה במפעל של אבא ולקחה אותי ללא שום הכנה. כך, בתוך שעה, מסרו ההורים שלי את ארבעת ילדיהם לשליחי המחתרת, מבלי לדעת מה מצפה לילדים, וגם לא מה יעלה בגורלם שלהם כהורים.

"לפני שעזבנו את הבית החליטו הוריי לתת לנו סימן היכר, והם הזמינו רופא שמילא מזרק בדיו כחול, והזריק לכולנו טיפת דיו אחת, כמו קעקוע, מתחת לעור. הנקודה הזו הפכה לסימן ההיכר של המשפחה שלנו. בזכותה, אגב, נמצאה אחותי הקטנה אחרי המלחמה".

הדודה נל

ביום בו נלקחה רבקה מביתה היא הובאה אל תחנת הרכבת ממנה נסעה אל העיירה הוחפיין שבצפון הולנד, שם נמסרה לראש המחתרת. "עוד באותו יום הגעתי לביתה של 'דודה נל'", היא מספרת, "הדודה, חסידת אומות העולם אמיתית, הסתירה אותי בביתה במשך שנתיים וכך ניצלתי בסייעתא דשמיא מהגרמנים. היא הייתה בת 40, רווקה שגרה בדירה שירשה מהוריה, וניהלה בביתה חנות מכולת. היא השתייכה לזרם בנצרות שמכונה 'חרפורמרט' והייתה אישה מאוד טובה, מאמינה הגונה ישרה".

אבל מה היא הסבירה לסובבים אותה? איך פתאום "נולדה" לה בת?

"היא לא יכלה להציג אותי כבתה, כי מכיוון שהיא לא נשואה היה ברור שאיני בתה, אך במחתרת נתנו לי תעודה מזויפת של ילדה שנהרגה בעיר רוטרדם, ובה נכתב שנותרתי בלי הורים ושאני זקוקה למשפחה שתגדל אותי. כך לא נדרשה דודה נל להסתיר אותי ממש, ויכולתי לצאת ולהסתובב בכפר. כמובן שלא היו צריכים להיות חכמים גדולים כדי לשער שאני יהודייה, ואף היו לדודה שכנים ששיתפו פעלה עם הגרמנים, אך בניסי ניסים הם לא הלשינו עליי".

גם שמה של רבקה שונה ובמקום רבקה פליסהאור, היא נקראה ריקי פסר. "בתחילה היה לי קשה להתרגל לשם החדש, אך מהר מאוד שכחתי מהשם הישן. מידי יום ראשון נלוויתי לדודה לכנסייה, שם היה כומר שעבד אף הוא במחתרת עם כל הבנים שלו והיה מודע לכך שאני יהודייה. מידי לילה, לפני השינה לימדה אותי דודה נל לשאת תפילה קצרה: 'אני הולכת לישון וסוגרת את שתי העיניים, הקב"ה בבקשה תשמור עליי כל הלילה'".

"לעשות נחת רוח"

את זוכרת את היום בו הסתיימה המלחמה?

"בוודאי, זה היה שנתיים אחרי שהגעתי לביתה של הדודה. באחד הימים – ה-5 במאי 1945 נכנסו לכפר שלנו טנקים של צבא קנדה וכך ברגע אחד נודע על כך שהמלחמה הסתיימה. אני לא מסוגלת לשכוח את צהלות השמחה של האנשים שפרצו מבתיהם וממקומות המסתור, יצאו לרחובות, צעקו, רקדו, שרו והשתוללו. היו כאלו שהושיבו אותי על אחד הטנקים וצילמו אותי.

"זמן קצר לאחר מכן דפקו ההורים שלי על דלת ביתה של דודה נל. הסתבר שהם הסתתרו במשך המלחמה באמסטרדם ולאחר שהסתיימה הם עלו על אופניים ונסעו קילומטרים רבים כדי לבקר את הילדים שלהם בכל הכתובות שנמסרו להם על ידי המחתרת.

"הדודה פתחה את הדלת, כשאני מסתתרת מאחורי החצאית שלה. אני לא זוכרת את המפגש, אך ברור לי שלא הכרתי את ההורים שלי וגם לא הייתי מעוניינת לבוא אליהם. עבורי הייתה דודה נל מרכז החיים, ורציתי להישאר אצלה. ההורים סיכמו עם הדודה וכן עם יתר המשפחות שהסתירו את אחיי שנישאר אצלן עוד חצי שנה, כי באותו זמן לא הייתה להם דירה. לפני שנפרדנו גזרה לי דודה נל קווצות שיער ושמרה אותן בתוך המכסה האחורי של השעון שלה. לאחר פטירתה קיבלתי ממנה את אותו שעון, על פי בקשתה".

רבקה גם מחזיקה בידיה צרור מכתבים – התכתבויות של הוריה עם דודה נל, במהלך חצי השנה בה הם המתינו לה. "במכתב הראשון הם כתבו לה: 'מה אנחנו חייבים לך? תגידי מה שאת רוצה, ואנחנו ניתן'. הדודה השיבה להם שהיא לא רוצה שום דבר, ושהיא שמחה ומודה לבורא עולם ששמע את התפילות שלה, כי היא תמיד התפללה שההורים והאחים שלי יינצלו. 

השעון שקיבלה רבקה מהדודה

"במכתב אחר, אחרי שההורים כבר סיפרו שיש להם דירה והם רוצים שאחזור, כותבת להם דודה נל שהיא השכיבה אותי לישון ואמרתי לה: 'את לא צריכה להיות עצובה דודה, אבל אני עצובה, כי אני לא רוצה לעזוב אותך'. ובאמת, ממש לא רציתי לעזוב את הדודה. אבל הקב"ה נתן לי טבע גמיש ואני זוכרת שעזבתי לבסוף את הדודה יחסית בקלות, והתאקלמתי אט-אט בביתם של ההורים. עבורי הכל היה חדש – התפילות, ברכת המזון, שיר המעלות, אבל התרגלתי, וגם הייתי קטנה מידי כדי להבין את השינוי הדרסטי שאני עוברת. כך חזרתי להיות יהודייה, ושכחתי מן העבר. אבל דודה נל לא שכחה אותי אף פעם, ומידי שבוע הקפידה לשלוח לי גלויה בה מופיעה תמונה יפה עם כמה מילים. שמרתי את כל הגלויות, ועד היום יש לי קופסאות מלאות בגלויות שמעסיקות רבות את הילדים, הנכדים והנינים שלי.

"בכלל, ההורים שלי הקפידו לשמור על קשר הדוק עם כל המצילים שלנו, במשך שנים רבות אחרי השואה – עד שהם נפטרו, וגם עם הצאצאים שלהם לאחר מכן. לבתי הבכורה קראתי על שמה של דודה נל, וזה מאוד שימח אותה. באופן אישי, ככל שחולף הזמן, אני מבינה עד כמה המעשה של המצילים שלנו היה גדול, שכן הם סיכנו את עצמם באופן מוחלט במשך שנתיים וחוו פחד אימים, כי היה ברור שאילו היו נתפסים, היו רוצחים אותם יחד אתנו. בלתי אפשרי לקלוט מה שהם עברו עבורנו. אני זוכרת ששנים אחרי המלחמה, שאלתי את דודה נל: 'אבל למה עשית את זה?' והיא ענתה לי: 'אני יודעת שהקב"ה אוהב את עם ישראל, ורציתי לעשות לו נחת רוח'. זו הייתה תשובתה".

רק אמונה

כשהייתה רבקה בת תשע עשרה היא עלתה לארץ, וזמן קצר לאחר מכן עלו גם בני משפחתה. "למדתי בסמינר למורות בירושלים, ובמשך השנים עבדתי בהוראה", היא מספרת, "התחתנתי עם יהודה לויסון שהגיע גם כן מהולנד ואף הוא הוסתר במלחמה אצל גויים, ונולדו לנו שמונה ילדים שברוך ה' כולם נשואים ויש לנו משפחה גדולה עם הרבה נכדים ונינים. אין חתונה או אירוע שאני לא נזכרת בו בדודה נל, שכבר הלכה לעולמה, אך לנצח-נצחים אזכור לה את החסד שגמלה איתי, ואת העובדה שהיא הייתה שליחה להצלתי ולהצלת כל הדורות שזכיתי להביא".

רבקה עם משפחתה וצאצאיה

בשנים האחרונות רבקה מרצה ומספרת על סיפור חייה בהזדמנויות שונות, והיא מבקשת לציין דבר אחד: "מזדמן לי להרצות לפני קהלים של סטודנטים או אנשים שאינם דתיים, ובכל פעם מחדש עולה השאלה 'איפה היה אלוקים בשואה?' בזמנים כאלו אני משיבה את התחושות האמיתיות שעל ליבי – 'יש בתורה מספר מקומות שבהם מובאות קללות וברכות שיובאו על עם ישראל, וכשבוחנים את הקללות ניתן לראות באופן מצמרר איך שהן התקיימו בתקופת השואה אחת לאחת.

"כשרואים זאת אי אפשר שלא לחשוב על כך שבוודאי גם הברכות עומדות להתקיים בדיוק כפי שהן מובאות בתורה, כך שהשואה לא החלישה את האמונה שלי, אלא היא דווקא חיזקה אותה. מכיוון שאנו מאמינים בני מאמינים ויודעים שהגאולה תגיע בקרוב, ברור לי שבוודאי נחזה בכל הברכות במהרה בימינו ובקרוב".

תודה מיוחדת לנאווה וייס, מנהלת המחלקה החרדית ביד ושם, על עזרתה בהכנת הכתבה. התמונות לקוחות מתוך סרט שהופק על ידי בית הספר הבין לאומי להוראת השואה יד ושם.