"ותורתך בתוך מעי": כמה חשובה חובת הזהירות ממאכלות אסורים

נושא המאכלות האסורים, המוזכר באריכות בפרשתנו, הינו אחד מן היסודות הגדולים והחשובים ביותר בחיי היהודי. על הפסוק: "אל תשקצו את נפשותיכם, בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בהם", דרשו חז"ל כי בכוונה תחילה השמיט הכתוב את האות אל"ף מן המילה "ונטמתם", ללמד שמאכל אסור "מטמטם" את הלב והנפש, כלומר אוטם וסותם בעד האור הרוחני של המצוות, שלא יוכל לחדור. ובזוהר הקדוש מגלה כי עם ישראל הם קדושים, ובאים מצד הימין והקדושה, ואילו המאכלות הטמאים הם מצד השמאל והסטרא אחרא. ואם הם מדבקים עצמם בצד השמאל, הרי הם פוגמים את גופם ונפשם, בעולם הזה ובעולם הבא.

רבותינו מפרשי התורה מסבירים, כי השפעתו הרבה של המאכל הינה בהיותו נכנס ומתערב בגוף האדם, כשמרכיביו הופכים ונעשים לחלק בלתי נפרד ממנו, ובכך גם הטבעים הקשים של אותם בעלי חיים, כמו האכזריות והעזות, נעשים לחלק מאישיותו. זאת בנוסף לנזק הגשמי שהם מעוללים, בהיות שהחומר שממנו עשויים הוא פגום.

המקובל חכם יהושע שראבני זצ"ל התבטא פעם, כי סופי התיבות של הפסוק הנזכר: אל "תשקצו את נפשותיכם" הינן: 'מות'. ואף אאמו"ר המקובל הצדיק הרב דוד בצרי שליט"א, כשעושה תיקון לאנשים הזקוקים לישועה, רגיל לומר כי המאכלים הם אלה שעשויים לגרום לקשיים, ובדבר זה צריך להתחזק ביתר שאת.

ואם בצד השלילה הדבר כן, על אחת כמה וכמה בצד הטוב, שהמדקדק ונשמר מן המאכלות האסורים ממשיך על עצמו קדושה, וכלשונו הזהב של הרמב"ם: "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה". וב"אור החיים" הקדוש מביא, כי השומר עצמו ממאכל רע – יגבר בו החפץ לדברים רוחניים. וזהו שנאמר: "לעשות רצונך אלוקי חפצי – ותורתך בתוך מעי". כלומר, מה גרם לי לחפוץ לעשות רצונך? על ידי ש"תורתך בתוך מעי", שאוכל דברים טהורים אך ורק על פי התורה.

שמירת שבת או כשרות המאכלים?

עד כדי כך משמעותי הדבר, שרבנו ה"חפץ חיים" דן לגבי חייל יהודי המשרת בצבא הרוסי, ולפניו שתי אפשרויות: לשהות במחנה שבו מתאפשר לאכול מאכל כשר, אך מאידך נדרשים לעבוד בשבת, או מחנה שבו כן מתאפשרת שמירת השבת, אולם בהכרח שיאכל שם דברים אסורים. תשובתו המפתיעה היתה: יבחר ללכת למחנה שבו שומרים כשרות. כי אף על פי ששמירת השבת הינה חמורה ביותר, מכל מקום החייל אנוס על זה, ואחר כך כשישוב לביתו יחזור לשמור שבת כהלכתה. אולם אם יאכל נבלות וטרפות – יישאר הפגם בנשמתו לעולמי עד, מה שכמובן עשוי להשפיע על כל מדרגתו הרוחנית להבא.