"הלבשתי לילד את המסיכה ודיברתי במקומו, אחרי כמה רגעים הוא פרץ בבכי"

"רגע, זה אתה מדבר או הבובה? איך זה יכול להיות ששומעים את הקול שלך בלי שהפה שלך זז? איך אתה עושה את זה?" ר' שרגי חרך מכיר את התגובות הנדהמות האלו בעל פה, וכשהוא מספר על כך הוא לא מתאפק מלחייך.

כבר 22 שנה שהוא מופיע לפני קהלים של ילדים מכל הגילים ומכל המגזרים. "אל תבקשו ממני להציג את עצמי, כי אני סובל מפיצול אישיות מוחלט", הוא מבקש להקדים, "בכל מופע אני עוטה על עצמי מגוון רחב של דמויות, ומצליח לשחק קשת רחבה של אנשים. אבל האמת היא שבאמת ובתמים אני אדם הכי פשוט ורגיל שיש, משתדל להיות בעל טוב ואבא מסור לילדים שלי, ומנצל את זמני כדי להופיע ולשמח ילדים ומבוגרים. לפעמים אני גם לוקח את המשימה הזו קצת יותר רחוק מכפי שניתן לשער, וזה מוביל למקרים מרתקים ומרגשים".

רגע של שליחות

ר' שרגי נולד בארה"ב, אך עלה עם משפחתו לארץ כשהיה בן שמונה. "אבא מכר את כל הביזנס שהיה לו בארה"ב, כדי להגשים את החלום – ללמוד תורה בארץ ישראל", הוא מספר, "אבא, כפי שניתן להבין, אדם רציני. אבל לא אשכח שבאחד מערבי פורים לבשתי איזו תחפושת ועשיתי תנועות מצחיקות, כך ניגשתי אל אבא שישב במטבח ואמרתי לו דבר מה שכנראה היה מאוד מצחיק. אבא לא התאפק, ופרץ בצחוק מתגלגל. הייתי המום, כי אבא בטבעו לא אחד שמתלהב מצחוקים ומשטויות. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי: 'אם אבא צוחק, אז כנראה שאני באמת טוב'.

"מאז התחיל לבוא כישרון המשחק שלי לידי ביטוי -  בחגי פורים ובמסיבות שונות בכיתה ובישיבה. תמיד ראיתי שמתמגנטים אליי ומבקשים שאכתוב תסריט, שאציג כשחקן ראשי או שאאמן הצגות. כמובן שביצעתי בשמחה את כל מה שהתבקשתי, והתגובות היו נלהבות. אבל רק אחרי החתונה עלה בדעתי לראשונה הרעיון שהתחביב הזה יכול לשמש כמקור פרנסה".

איך חשבת על כך?

"כמו אברכים אחרים גם אני למדתי בכולל, ואשתי הייתה מורה. בתקופה מסוימת נזקקנו לסכום כסף, ולא הייתה לנו דרך להשיג אותו. ואז אשתי הציעה: 'אתה הרי שחקן, בוא תכין הצגה ונעלה אותה לפני הילדים'. אשתי ציירה לי את התפאורה, ואחר כך פרסמנו מודעות בעיתון. התברר שיש צימאון אדיר, הגיעו המוני ילדים, וכשסיימנו הם שאלו: 'מתי ההופעה הבאה?' כך המשיכו הדברים להתגלגל ונוצר מופע אחר מופע".

כאברך חרדי היה לך איפה ללמוד את תחום המשחק באופן מקצועי?

"לא, לא למדתי בשום בית ספר של משחק – לא בארץ ולא בחו"ל, אבל אין חכם כבעל הניסיון, ואחרי כמות הופעות שצברתי ואלפי שעות של משחק על הבמה במשך 22 שנה, אני יכול להשוות את עצמי למי שהייתי פעם ולדעת שמדובר בליגה אחרת לגמרי. כיום אני מופיע גם בחו"ל וברחבי ארה"ב, שם יש להם דרישות גבוהות, והם מקפידים מאוד על מקצועיות, וברוך ה' אני מקבל משוב מהאנשים הכי מקצועיים בשטח. אני מאמין שבורא עולם נתן לי את הכישרון הזה באופן מולד, והעניק לי הזדמנויות להתמקצע בכך מתוך ניסיון".

"הילד עם האף הארוך"

המופעים של ר' שרגי אינם רק מקצועיים, מרתקים ומצחיקים, אלא גם נושאים מסרים. "זו המטרה שלי", הוא מבהיר. "אני מודע לכך שהילדים הצופים בהצגה מתחברים לדמויות של ר' שרגי והבובות, וממילא ברגע שהם 'אומרים משהו', יש לו ערך והם מייחסים לו חשיבות רבה יותר ממשפט שיגיד להם כל מבוגר אחר. לכן לכל מופע שלי נלווה מסר כלשהו, וכן לעתים קרובות אני מצרף גם מסרים בהתאם למה שקורה בשטח, בעקבות כך שאני רואה מה קורה באולם ומתעורר לדבר על כך".

למה הכוונה?

"לאחרונה למשל הוזמנתי להופיע לפני קהל שישב בו ילד שנראה קצת שונה, על כיסא גלגלים. ראיתי שהילדים מסתכלים עליו כל הזמן ואפילו צוחקים, וזה הציק לי. אז באמצע המופע עצרתי הכל, והבובה שלי שנקראת בנג'י, שלחה מבט אל הקהל ואמרה לי בסקרנות: 'מי זה הילד הזה, שיש לו אף כל כך ארוך?' עניתי לה: 'אני לא יודע, יש כאן הרבה ילדים, אבל גם אם יש כאן ילד עם אף ארוך, מי נראה לך שברא אותו ככה?' באותו שלב התערבו הילדים בקהל וצעקו: 'ה', ה' ברא אותו'. המשכתי להדהד את המסר, כשאני מסביר לבנג'י שאם הוא צוחק על ילד עם אף ארוך, אז זה כאילו שהוא חלילה צוחק על ה' יתברך. כבר בסיום אותו מופע ראיתי שינוי, כשהילדים יצאו מהאולם, וכמעט אף אחד לא שיגר מבט או משפט אל הילד שעל כיסא הגלגלים. הילד לא העלה בדעתו שכל הסיפור הזה התחיל בגללו, אך היה לי ממש חשוב להעביר אותו, וכך גם בתחומים נוספים. אני גם מדבר הרבה עם הילדים על אמונה וביטחון, ובפרט מאז שפרצה המלחמה וכולנו כל כך זקוקים לחיזוק בעניינים האלו. אני מראה להם שהיד שלי תקועה מאחורי הבובה, ואם אוציא אותה הבובה תתמוטט, ומסביר להם שכך אנו נתונים בידיו של בורא עולם, והוא היחיד שדואג לנו, מפעיל אותנו ואחראי על כל מעשינו".

אחרי שנים של עבודה בתחום, מה בכל זאת מאתגר אותך?

"האתגר העיקרי הוא במאמץ הפיזי, כי כשאתה עולה לבמה כדי להופיע אתה לא נותן 100% מעצמך אלא 200%, ואם יש לך שלוש או ארבע הופעות ביום, זה כבר ממש קשה. בנוסף, ההופעות הן בעיקר בתקופות שבהן יש חופש לילדים – בחגים, בחול המועד, בחנוכה ובפורים, וכמובן בחופש הגדול. אלו בדיוק הזמנים שגם אני רוצה להיות עם הילדים שלי ועם משפחתי, ובסופו של דבר זה בא על חשבונם.

"אבל מה שמחזיק אותי זו השליחות, כי אני רואה את הילדים בקהל לפני ההופעה ואחריה, ומקבל תגובות של מנהלי בתי ספר שאומרים לי: 'מה שאנחנו מנסים ללמד אותם שנים, הצלחת להעביר להם בהצגה אחת', וזה נותן המון כוח".

"מה עשית לילד?"

ההבנה שהוא נמצא כאן כשליח, ושיש לו באמת הזדמנות להעביר מסרים, היא זו שהובילה את ר' שרגי לכך שבשנים האחרונות הוא התחיל לייצר סרטונים מידי שבוע עם מסר קצר על הפרשה. "התפוצה של הסרטונים האלו גדולה מאוד", הוא מציין, "ואני פוגש הורים שלא גומרים לספר לי איך שהילדים שלהם נהנים, ובתוך כך מכירים את הרעיונות של פרשת השבוע".

אגב, בנוגע לסרטוני פרשת השבוע, יש לר' שרגי סיפור מעניין: "הזמינו אותי להופיע לפני קהל של מבוגרים באחד הבנקים הגדולים בארץ. בסיום המופע פנה אליי המנכ"ל, אדם שאינו דתי כלל וציין שהוא נהנה מאוד. אזרתי אומץ ובאותו שבוע שלחתי לו סרטון אחד על פרשת השבוע. הוא נהנה מאוד, ואף כתב לי: 'זו הפעם הראשונה שאני יודע מהי פרשת השבוע, וזה בזכותך'. מאז אני שולח לו את הסרטונים בקביעות, ובכל שבוע מחדש הוא צופה ואפילו מגיב.

וכן, יש גם סיפורים מרגשים במיוחד שבכל פעם מטלטלים אותו מחדש. "אחת ההופעות שלי הייתה לפני ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרת קייטנה של 'עזר מציון'", הוא נזכר. "שמתי לב שאחד הילדים שיושב בקהל הוא ילד חכם, אך אינו מסוגל לדבר כלל. בהחלטה של רגע הזמנתי את הילד לבמה, הלבשתי לו מסיכה וכביכול גרמתי למסיכה לדבר במקום הילד ופונה למדריכה שלו: 'אני רוצה להגיד לך שאני כל כך מעריך את מה שאת עושה בשבילי, וזו הזדמנות להגיד לך תודה, כי אין לי מילים כדי להודות'. אני רואה את הילד מאחורי המסיכה, כשהוא פשוט בוכה. ניכר היה שאלו בדיוק המילים שהוא רוצה להגיד למדריכה, ומן העבר השני בוכה המדריכה שלו. הצטמררתי ממש, כשאני מבין שהקב"ה הכניס לפי את המילים הנכונות בדיוק.

"במקרה אחר הזמינו אותי לבית של ילד חולה בסרטן, כדי לשמח אותו. מדובר היה בילד בן חמש, אך בשל כל מה שעבר הוא היה בוגר בהרבה מכפי גילו. לפני שנכנסתי נשאתי תפילה: 'ריבונו של עולם, לא באתי לכאן לצורך פרנסה, כסף או כבוד, באתי באמת לשמח את הילד שלך. עכשיו אני הבובה שלך, עזור לי למצוא את המילים הנכונות'.

"נכנסתי לבית והתיישבתי על הספה, כביכול אני נח בעיניים עצומות, אך מן הצד מפעיל את הבובה, ומדבר 'מהבטן', כך שנראה שהבובה היא זו שמדברת ולא אני. הבובה שאלה את הילד שאלות אישיות, כאלו שכאדם רגיל אני לא יכול לשאול אותו. כמו למשל על השיער שנשר, על הטיפולים והזריקות, והילד נפתח והתחיל לדבר עם הבובה. אחרי כמעט שעה שהייתי שם יצאתי מהבית, וההורים יצאו אחריי כשהם בוכים מהתרגשות. 'זהו ילד שלא מדבר ולא משתף פעולה עם אף אחד', הם אמרו לי. באותו שבוע הילד אושפז וההורים סיפרו לי שהאחיות והצוות הרפואי שאלו: 'מה עשיתם לו?' כי השיחה הזו העניקה לו שחרור ואפשרות להתבטא כפי שלא היה מעולם. בזמנים כאלו אני אומר לעצמי: 'עזוב כסף ועזוב פרנסה, אם רק בשביל הדברים האלו הגעת לכאן – זה שווה כל מאמץ'".