שיר למעלות בשבי: הסיפור המצמרר של עומר ונקרט

שורד השבי עומר ונקרט, ששב לישראל אחרי 505 ימים בשבי חמאס, העניק ראיון לחדשות קשת, וסיפר על חטיפתו לעזה, על ימי השבי, ועל יום השחרור.

על יום השחרור סיפר ונקרט: "לא ישנתי דקה. מתחילים להוביל אותנו החוצה. אחרי שפתחו את דלת ההדף האחרונה, שזה מה שנקרא שאתה בדרך לפיר שמוציא אותך ואתה מתחיל לשמוע את הבחוץ, עוצרים אותנו רגע, עמדנו שם, מחזיקים ידיים בעיניים מכוסות. אני חושב שאו עומר או אליה התחילו לזמר את 'שיר למעלות'. מצאנו את עצמנו, ובעצם שלושתנו, שרים את 'שיר למעלות', בווליום גבוה, מהלב".

על טקס השחרור שארגן חמאס, סיפר ונקרט כי לא חש כלל מושפל, אלא להיפך. "זה היה מבחינתי הניצחון, סיימתי את המאבק. זה לא השפיל אותי. נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי, נלחמתי - וניצחתי. הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן. הבסתי את השבי", אמר.

באותו מעמד הוא הבחין בגיא גלבוע-דלאל ובאביתר דוד, הצופים בו מתוך רכב. "עליתי לבמה, ואני רואה ואן מולי, עם דלת פתוחה. ואז אני אומר, 'זה גיא?', אני אומר לעצמי שזה לא הגיוני, זה לא גיא, זה לא גיא, זה לא גיא. ואז פתאום אני רואה את אביתר מוריד את הראש עם חיוך קטן, עושה לי שלום. ואז באותו הרגע אני קולט שזה גיא. נפתחו לי העיניים. הגבתי לזה מיד, בשוק מוחלט. למרות הרגע הקשה מאוד בשבילם, את החיוך הקטן הזה שהם שלחו לי לפני שאני חוזר הביתה, זה הדבר הכי מרגש שקרה לי בטקס הזה, היה יותר מלהיכנס לרכב של הצלב האדום, ויש עוד דבר אחד שהתעלה על זה... החיוך הקטן הזה באותו יום זה, החיבוק של אימא ואבא והחיבוק של רן ומיה", שיתף ונקרט.

על אירועי חטיפתו ב-7 באוקטובר אמר: "בשש וחצי, כשהתחילו הצבע האדום וכל ירי הטילים, אז התחלנו לדהור לכיוון היציאה. מתחילים לנסוע, ישר הגענו לצומת רעים, ראיתי מיגונית מימין, ואמרתי לה: 'בואי תעצרי פה'. עצרנו, נכנסנו, אולי היו שם 10 אנשים באותו השלב. אמא מתקשרת גם, שואלת 'איפה אתה?' 'אני במיגונית ברעים, הכול טוב, עוד מעט יפסיקו האזעקות, אני אחכה שיירגע וניסע'".

"לאט-לאט עוד אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים הגיעו למיגונית ורק בסביבות השעה שבע התחלנו להבין שיש חדירת מחבלים, שנפתחו פיר, שניים, ושבקיבוצים והיישובים שצמודים-צמודים לגדר, הייתה חוליה של שלושה-ארבעה מחבלים ועוד רגע צה"ל יגיע, ינטרל אותם. אתה לא מעלה בדעתך שמישהו יגיע לרעים, זה כמעט חמישה קילומטרים מהגבול. ואז התחילו יריות, באמת, תזמורת של קלאצ'ים, תזמורת, לא נגמר, דקות ארוכות, עשרות, ובלי שנייה אחת שזה אפילו נרגע. מה שאני זוכר זה שהשעה האחרונה שראיתי בשעון הייתה 7:29, ובדיוק באותה השנייה שאני קורא את זה, מישהו אומר 'היכנסו, היכנסו, יש פה מחבלים'. אני שומע אללה ואכבר, נוקר של רימון בתוך המיגונית וכולם מתכופפים. פיצוץ", סיפר.

"אתה פשוט מתפלל, אין לך מה לעשות. אתה אומר, 'טוב... זה כנראה הסוף', ואז נכנס אחד מהם, וצרור שיורד עם המחסנית פנימה. התחיל להיות חם והעשן נכנס לתוך המיגונית, ואז מישהו צועק מהכניסה: 'הם שורפים אותנו'. לפני זה הייתה היסטריה, אנשים צעקו, אבל ברגע שהתחילו לשרוף אותנו, נהיה שקט, הייתה דממה במיגונית. אני מתחיל קצת להיחנק, המון עשן, זרקו גם רימונים עם חומרים מסוימים שהחניקו אותנו", שחזר ונקרט.

הוא סיפר כי אחת הצעירות שהיתה במיגונית הצילה את חייו, כשהדפה רימון שזרקו המחבלים לעברו. הוא אינו יודע אם שרדה ואינו יודע את שמה. "הרמתי את עצמי, נתתי קצת לדם לזרום על הרגליים, כי הן פשוט לא עבדו לי, ואז הלכתי בתוך האש, יצאתי, חיכיתי, 'קדימה יאללה'. ואז ראיתי, אני חושב, ששבעה או שמונה אנשים עומדים בעצם במרחק 10 מטרים ממני, ואחד מהם עושה 'אנחנו לא יורים, בוא'. אמרתי, אוקיי, אני נחטף, זה קורה, נחטף עכשיו. ראיתי את זה שמתחילים להגיע אליי, השתנתי במכנסיים.

"הם הושיבו אותי על הרצפה, קשרו לי את הרגליים גם, ואז את הרגליים לידיים. ממש לקחו את הרגליים שלי, שמו על הטנדר והרימו אותי והתחלנו לנסוע. בתוך 10 דקות, קצת פחות, כבר ראיתי את הגדר פרוצה לגמרי, גבוהה, ראיתי אותי עובר פנימה, והבנתי שזהו, פה כבר לא יצילו אותי.

"באיזשהו שלב אתה מגיע קצת יותר לאזורים מאוכלסים, שיש הרבה אנשים, אתה מתחיל לראות מלא אנשים מעליך, ולבנים, ומוטות ולומים, וכל מה שאפשר להכות, וילדים על הכתפיים, ילדים בני שלוש על הכתפיים של אבא שלהם מרביצים לך", הוסיף.

ונקרט ציין כי ב-53 הימים הראשונים היה כלוא עם חטופים נוספים, ולאחר מכן, במשך 197 יום שהה לבד: "הייתי לבד מהיום ה-53 עד היום ה-250 בדיוק, זה 197 היום. מילאתי את היום בדברים שמסבים לי טוב. חשבתי על דברים מסוימים באופן קבוע. הייתי מדבר בקול שעתיים ביום. לא יודע, שקט יכול ממש לשגע, ושקט, שקט מתחת לאדמה, מאוד. אז דיברתי בקול, לעצמי. מה שאתה חושב, תדבר. זה מאוד עזר לי".

לאחר 197 ימי בדידות, הצטרפו אליו טל שוהם, אביתר דוד, וגיא דלל. "הם היו חשופים לתקשורת כמה חודשים, אז היה להם המון מידע להביא לי. ב-13 ביוני זו הפעם הראשונה שאני שמעתי את המספר 240 חטופים. פעם ראשונה ששמעתי כמה מחבלים נכנסו. על אילו מעשים נעשו שם באותו היום. אני עד היום לא מבין אותם, פעם ראשונה שנחשפתי אליהם".

רק כשחזר הביתה הבין ונקרט כי העם מעולם לא וויתר עליו: "ידעתי שיש הפגנות, והיה לי ברור שהעם לא מוותר עלינו ושאם זה היה תלוי בעם כבר מזמן הייתי בבית, אבל ממש לא תיארתי שזה יגיע לממדים שזה הגיע. באמת, זה מדהים בעיניי. גם מקבלי ההחלטות נקטו פעולות בשביל להחזיר אותנו הביתה".