"אני חושב שזה לא יתאים, כי את קצת מושלמת מדי"

"בקיצור, הייתי בשוק! הרי כבר עשיתי את העבודה הזאת. למה אני צריכה להגיש אותה שוב?", היא מפטפטת בעליצות, כשהבחור יושב לידה ומביט בה.

הם יוצאים כבר פעם שלישית.

היא נושמת עמוק ונזכרת בכל המילים הטובות של כל מי שמסביבה שמהדהדות בה: "את מדהימה. את איכותית. בתוכך יש כל כך הרבה איכות, ויש לך כל כך הרבה להעניק. פשוט תהיי עצמך!".

אבל הנה, אני עצמי, ושוב זה קורה.

נו, באמת. מה חשבת לעצמך, שהפעם זה יהיה שונה?

היא כבר מכירה את המבט הזה. המבטים המוזרים של הבחורים שהיא יוצאת איתם.

עכשיו תפסיקי לדבר. עכשיו!

"ולא הבנתי למה היא אמרה את זה", היא מסיימת ומחכה שידבר כבר, נו!

"תגידי, את רוצה לשבת? לשתות משהו?", הוא מציע פתאום, נבוך.

מה? מה לשבת עכשיו?

"לא, אני בסדר, א... אל תדאג".

"את בטוחה? את נראית לי נסערת, ואני חושב שאם תשבי זה יעזור לך. אני אזמין לך קפה".

"לא, לא, הכול טוב".

הוא מביט בה, שותק.

היא "מצילה" את השיחה. "אז אמרתי לה שאני לא צריכה את הקורס הזה, יש לי עוד קורסים. חוץ מזה שיש לי פטור באנגלית".

הפגישה עוברת מהר עם כל הפטפוטים שלה.

הם נפרדים בחיוכים מהוססים, והיא מסמנת לעצמה קו אדום נוסף ברשימה ההולכת ומתארכת שלה.

"מה לא בסדר איתי?". פנינה יושבת על הספה ומריצה בראשה את הפגישה של אתמול.

"יאללה, אין לי כוח לזה. לא רוצה להתחתן, לא צריכה להתחתן וזהו. אני בחורה מוצלחת. למה אני צריכה את המעמסה הזו עכשיו? מה כל כך מיוחד בצד השני, שחייבים להיפגש ככה?

"יש לי עבודה, אני לומדת לתואר אקדמי, יש לי חברות ותכונות טובות. אני יכולה להסתדר לבד!".

ופתאום – צלצול טלפון.

"פנינה?", היא שומעת את הקול, ומצב רוחה שוקע לאט.

"היי, מה נשמע? תראי, חשבתי על זה ו…".

"זה בסדר", היא נאנחת. "אני מאחלת לך הרבה הצלחה".

בצד השני של הקו נשמעת שתיקה מתוחה.

"תגידי, מותר לי לומר לך משהו?".

"מה?", היא נלחצת. זה חדש.

"אני חושב שזה לא יתאים, כי את קצת מושלמת מדי. כאילו, בשבילי. את עושה מיליון דברים, ולא נראה לי שאני אוכל להשתחל פנימה איכשהו. שתהיה לך הרבה הצלחה".

והשיחה מתנתקת.

*

את הסיפור של פנינה אני מכירה בגרסאות רבות, והמשותף לכולן הוא ההצלחות, הכאב, ועיקרון אחד חשוב שמתפספס.

מותר! מותר וכדאי לי להיות מוצלחת, לתקתק לצבור תארים אקדמיים, להנהיג, לנהל. ממש!

אני לא צריכה להיות מסכנה ונזקקת בשביל להתחתן. להפך, לפעמים יש בזה משהו מרתיע.

אבל… אם הכול טוב לי וכלום לא חסר, וכל חוסר יכול להתמלא מאליו בזכותי, או בזכות החברות המדהימות שלי, הצד השני עלול להרגיש קצת מיותר.

ובמקרה של קשר, במיוחד עם גבר, זה עלול להרוס את הקשר...

זוגיות טובה מורכבת קודם כול משני אנשים ששמחים בעצמם וממצים את עצמם (ואת זה פנינה עושה מעולה!). יחד עם זאת, חשוב לזכור שקשר זוגי כולל במהותו רובד נוסף, שונה קצת מקשרים אחרים, והוא מצריך מיומנויות נוספות.

אלו תכונות שלא צריך ללמוד או לחקות. הן טמונות בנו מעצם היותנו נשים. לפעמים אולי טמונות קצת יותר מדי טוב…

אולי עמוק־עמוק בתוכך יש איזשהו חלק פנימי ולא מוּכר, שמבקש שלא תהיי זאת שיודעת ומחליטה?

איזשהו קול פנימי שמבקש שתהיי קצת זאת שמובילים אותה, נותנים לה, מחליטים בשבילה קצת לפעמים?

ואולי בתוכך ישנו רצון להיות ליד מישהו חזק? מישהו שאכפת לו ממך ודואג לך? מישהו שתעריכי, ואולי אפילו קצת תעריצי?

יכול להיות שזה קצת מביך לגלות שאני מרגישה כך, וזה בסדר.

אבל חשוב שנצליח להביא לקשרים שלנו גם קצת מהרובד הזה. הרובד שרוצה גם לקבל.

משמעותי מאוד שבאמת תאמיני שיש לו מה לתת לך. תחפשי את זה, תנסי ליהנות מזה.

ודאי יש מצבים בעבודה שלך, זו החשובה, שיש בהם לבטים מסוימים. אולי כדאי, דווקא בעניינים האלו, לשתף, ואולי תקבלי עצה טובה, על אף שיכול להיות שהוא לא כל כך מבין במצבים האלו.

אז הוא לא יבין. להקשיב הוא יכול?

אולי באכפתיות ובהקשבה הוא יתרום?

במחמאות ובהרגשה הטובה שיוכל להעניק לך?

בהסתכלות טובה על התפקידים שאת עושה?

אולי הוא פשוט יהיה לצידך?

אנחנו מעניקות כל כך הרבה לזולתנו, ברבדים כה רבים של חיינו (עבודה, חברות, משפחה וכו').

בקשר זוגי הנתינה היא ודאי חשובה, אבל מה שיוצר את המשיכה הרגשית והחיבור המיוחד, הוא דווקא המקום הפתוח, שמאפשר לי לקבל תמיכה, מילה טובה, אכפתיות והבנה. ואפשר ליהנות מזה...

ואולי תופתעי לדעת שגם בצד השני זה ייצור חיבור מיוחד.

הבחור ירגיש חיבור ועניין מעצם העובדה שצריכים אותו, שיש לו מה להעניק, ושההקשבה, הנוכחות והמחשבות שלו משמעותיות וחשובות לך.

תיהני.

נחמה ביטקובר היא ראש מכון "עומק הקשר".