חוק לישראל - פרשת שופטים, יום ראשון

תורה

(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט:
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:
(כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ:
(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ:
יז (א) לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא: לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא:

נביאים - ישעיה - פרק נא

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: אֲנָא אֲנָא הוּא מְנַחֶמְכוֹן מִמָּן אַתּוּן דַחֲלִין מֵאֱנָשָׁא דְּמָאֵית וּמִבַּר אֱנָשָׁא דִי כְעִסְבָּא חֲשִׁיב:
(יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: וְאִתְנְשֵׁיתָא פּוּלְחָנָא דַיְיָ דְעָבְדָךְ דִתְלָא שְׁמַיָּא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּדְחַלְתָּא תְדִירָא כָּל יוֹמָא מִן קֳדָם חֲמַת מְעִיקָא כְּמָא דִמְתַקְּנִין לְחַבָּלָא וּכְעַן אָן הִיא חֲמַת דִּמְעִיקָא:
(יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: מוֹחֵי פוּרְעֲנוּתָא לְאִתְגְּלָאָה וְלָא יְמוּתוּן צַדִּיקַיָּא לְחַבֵּל וְלָא יַחְסְרוּן מְזוֹנֵיהוֹן:
(טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִּנְזִיף בְּיַמָּא וְהָמָן גַּלוֹהִי יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ:
(טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: וְשַׁוֵיתִי פִּתְגָּמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וּבִטְלַל גְּבוּרְתִּי אַגְנֵית עֲלָךְ לְקַיָּמָא עַמָּא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּלְשַׁכְלָלָא כְנִשְׁתָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וּלְמֵימַר לִדְדָירִין בְּצִיּוֹן עַמִּי אַתּוּן:
(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: אִתְרַבָּא אִתְרַבָּא קוּמִי יְרוּשְׁלֵם דְּקַבֵּילְתְּ מִן קֳדָם יְיָ יָת כָּסָא דְחֵימְתֵהּ יָת פַּיְלֵי כָסָא דִלְוָתָא שְׁתֵית אַעְדֵּית:

כתובים - תהילים - פרק ז

(יג) אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ: אִם לָא יְתוּב לִדְחַלְתֵּיהּ סַיְפֵהּ שְׁחִיץ קַשְׁתֵּהּ מְתִיחָא וּסְדִירָא:
(יד) וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל: וּמְטוּלְתֵהּ תַּקֵין זְיָגֵי מוֹתָא גִּירוֹי לְדָלְקֵי צַדִּיקַיָּא יַעְבֵּיד:
(טו) הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר: הָא יִצְטַעַר לִשְׁקָר וִיעֵדֵי עַמְלָא וְיֵלֵיד שִׁקְרָא:
(טז) בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל: שׁוֹחַ חֲפַר וְגַמְצֵיהּ וּנְפַל בְּשׁוּחֲתָא דִּי עֲבָד:
(יז) יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד: יְתוּב לֵעוּתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְעַל מוֹקְדֵהּ חֲטוֹפֵהּ יֵחוּת:
(יח) אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן: אֲשַׁבַּח יְיָ בְּצִדְקְתֵהּ וַאֲשַׁבַּח שׁוּם אֱלָהָא עִלָּאָה:

משנה תרומות פרק ה

א. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יִרְקָבוּ. וְאִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה (א) סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה: ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתו למיכל מנייהו משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי: ואם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים: ימכרו לכהנים בדמי תרומה. שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה: חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן: ואם למעשר ראשון. טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו: ואם למעשר שני והקדש. טהורים נפלה: יפדו. ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר, מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים ויאכלום הכהנים: ניקודים. פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט): או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה, לקבל טומאה, דכל אוכל שלא בא עליו משקה משבעה משקים אינו מוכשר לקבל טומאה: או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי: או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה טהורה שנתערבו, ואם כן תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. ויש לומר דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:

ב. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה (ב) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טימאתן התרומה טמאה: תירום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תירום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה דאי שרית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלא דסבור שהיא מותרת על ידי ביטול: תעלה ותאכל נקודים. ביובש כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים:

ג. סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וִתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה (ג) תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה אף על פי שנתבטלה בחולין הטהורים מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה אף על פי שהחולין היו טמאים כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה:

ד. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:

ברטנורה (ד) בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה כדמפרש טעמא לקמן: לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל: תירום ותשרף. והשאר מותר: אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:

ה. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה (ה) כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. אינה מדמעת אלא לפי חשבון. הסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:

ו. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה (ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה. ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין: ואין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין, ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהיא דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים והלכה כחכמים:

ז. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:

ברטנורה (ז) הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה: הרי זו מותרת. וצריך לתרום: עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה אבל מחצה על מחצה שרי:

ח. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַתִּיר:

ברטנורה (ח) עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה: הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי: ור''ש מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר''ש דכמאן דנפלו בבת אחת דמי, כי פליגי, היכא דנודע לו בנתיים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים, כמורם דמי, ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:

ט. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךְ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

ברטנורה (ט) וטחנן. כולן בבת אחת: ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור: ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה, ואף על גב דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן: ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שביטל איסור לכתחילה והוא הדין לכל איסורים שבתורה שביטלן במזיד שהן אסורים:

גמרא ברכות דף נה ע''א

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים מְקַצְרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב (דברים ל) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, כְּדִכְתִיב (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קדֶם אֶחָיו. מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁלשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים: מֶלֶךְ טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה וַחֲלוֹם טוֹב. מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'. שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנה. חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב (ישעיה לח) וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּינִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָה דְּבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן: רָעָב וָשׂבַע וּפַרְנָס טוֹב. רָעָב, דִּכְתִיב (מ''ב ה) כִּי קָרָא ה' לָרָעָב וְגוֹ'. שׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל לו) וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ. פַּרְנָס טוֹב, דִּכְתִיב (שמות לא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶה לֵאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה: משֶה הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן לְפָנַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל. אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

רש''י אברכה מברכך. והמברך ברכת המזון מברך לבעה''ב: יוסף מת קודם לאחיו. דכתיב וימת יוסף וכל אחיו: צריכין רחמים. צריכים שיבקש רחמים שיבואו לפי שהם בידו של הקדוש ב''ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו: ראה קראתי בשם. ראה משמע היש בלבך תן עיניך בדבר:

זוהר פנחס דף ר''מ ע''א

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי וְגוֹ'. כְּתִיב הַחֵפֶץ לַיְיָ בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ וְגוֹ' לֵית רְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִחוּב בַּר נָשׁ וְעַל חוֹבֵהּ יַקְרִיב קָרְבָּן אֶלָּא קָרְבָּן דְּאִיהוּ בְּלִי חוֹבָה דָּא אִיהוּ קָרְבָּן שְׁלִים וְאִקְרֵי שְׁלָמִים וְקָרְבַּן תָּמִיד אוּף הָכִי וְאַף עַל גַּב דִּמְכַפֵּר עַל חוֹבִין. רַבִּי אַבָּא פָּתַח: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹמֵר. הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ דִּרְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְרְעִי בְּקָרְבָּן דְּבַר נָשׁ עַל חוֹבוֹי אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה וּבְנֵי נָשָׁא, לָא יָדְעֵי מַאי קָאַמְרֵי וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּכַד אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא בְּחוֹבוֹי אַמְשִׁיךְ עֲלֵהּ רוּחָא מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְאִתְגָּאֵי עַל בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְכָל רְעוּתֵהּ וְהַהוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵהּ וְאִתְתַּקַּף וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לִרְעוּתֵהּ אָתֵי בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵהּ. בְּזִמְנָא דַּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּם אַקְרִיב קָרְבָּנֵהּ כָּל כַּפָּרָה דִּילֵהּ תַּלְיָא עֲלֵהּ עַד דְּאִתְחָרַט וְתָבַר לְהַהוּא רוּחַ מִגּוֹ גַּאֲוָתָה דִּילֵהּ וּמָאִיךְ לֵהּ וְדָא הוּא תְּבִירוּ דְּהַהוּא דַּרְגָא דִּמְסָאֲבָא וְכַד אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְקָרִיב קָרְבָּנֵהּ דָּא אִיהוּ דְּאִתְקַבָּל בְּרַעֲוָא כַּדְקָא יָאוּת וְאִי לָא אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ לָאו קָרְבָּנֵהּ כְּלוּם וּלְכַלְבֵי אִתְמַסָר דְּהָא קָרְבָּנָא דָּא לָאו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִכַּלְבֵי וּבְגִין כָּךְ זִבְחֵי אֱלֹהִים כַּדְקָא יָאוּת הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה דְּיִתְבָּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִשְׁלֹט וְעַל דָּא מָאן דְּיִתְבַּר לֵהּ כַּדְקָא יָאוּת עֲלֵהּ כְּתִיב רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּאַבְטָחוּתָא דְּלָא יָתוּב לְגַבֵּהּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה הַהוּא גַּבְרָא דְּלָא אִתְגָאֵי וְלָא אִתְעַנָּג בְּעִנּוּגִין דְּעָלְמָא, אֱלֹהִים לא תִבְזֶה בִּיקָרָא אִיהוּ לְגַבֵּהּ:

תרגום הזוהר
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ': כָּתוּב, הַחֵפֶץ לַה' בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' וְגוֹ'. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם יֶחֱטָא וְיַקְרִיב קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ, אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁהוּא בְּלִי עָוֹן, זֶה הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. וְנִקְרָא שְׁלָמִים, וְגַם כֵּן קָרְבָּן תָּמִיד הוּא שָׁלֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּמִיד מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּ שֶׁרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאָדָם יָבִיא קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֶלָּא רוֹצֶה רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁאוֹמְרִים. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁאָדָם בָּא לְהִטָּמֵא בַּעֲוֹנוֹתָיו, הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה, וְהָרוּחַ מִתְגָאֶה עַל הָאָדָם, וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְכָל רְצוֹנוֹ. וְצַד הַטּוּמְאָה הַהוּא, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, מִתְגַבֵּר בְּכֹחוֹ וּמִתְחַזֵּק וְשׁוֹלֵט עָלָיו לִרְצוֹנוֹ. בָּא אָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְהִטָּהֵר, מְטַהֲרִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בִּזְמָן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. כָּל כַּפָּרָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה עָלָיו, עַד שֶׁמִּתְחָרֵט וּמְשַׁבֵּר לְאוֹתוֹ רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה שֶׁמָּשַׁךְ עָלָיו בְּחֶטְאוֹ, מִגַּאֲוָתוֹ, וּמַשְׁפִּילוֹ. וְזֶה הוּא שְׁבִירָה לְאוֹתוֹ מַדְרֵגַת הַטּוּמְאָה, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּהּ, וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, זֶה הוּא קָרְבָּן הַמְּקוּבָּל בְּרָצוֹן כָּרָאוּי. וְאִם אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, אֵינוֹ נִשְׁבָּר, אֵין קָרְבָּנוֹ כְּלוּם, וְהוּא נִמְסָר לַכְּלָבִים. כִּי קָרְבָּן זֶה אֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא שֶׁל הַכְּלָבִים. וּמִשּׁוּם זֶה זִבְחֵי אֱלֹקִים כָּרָאוּי, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה, שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְלֹא יִשְׁלוֹט. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁמְּשַׁבְּרוֹ כָּרָאוּי, עָלָיו כָּתוּב, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. אוֹתוֹ אִישׁ יִהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יָשׁוּב אֵלָיו לְעוֹלָם. זֶה שֶׁאָמַר וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אָדָם זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְגָאֶה וְאֵינוֹ מִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגֵי הָעוֹלָם, אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, כִּי הוּא בְּכָבוֹד אֶצְלוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיַּתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית קדֶשׁ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית פּוֹסֵק וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַזָּן: ב. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שָׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית גּוֹמֵר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים אִם שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר הָעִנְיָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹזֵר:

מוסר
ספר חסידים סימן קפ קפא קפב

אַל יֵשֵׁב אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת: אֶחָד חִלֵּל שַׁבָּת וְהָיָה נוֹשֵׂא אֶת כַּסְפּוֹ בָּא לִפְנֵי חָכָם לְהוֹרוֹת לוֹ תְּשׁוּבָה אָמַר לֵהּ: הַכֶּסֶף אוֹ שָׁוְיוֹ חַלֵּק לַעֲנִיִּים שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים לְקַבֵּל צְדָקָה וְלֹא רָצָה לָתֵת וְגַם הֶחָכָם לֹא אָמַר לוֹ תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה אֶחָד מְבַיְּשׁוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דְּבָרִים רָעִים אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: נַעֲשֶׂה לוֹ נְזִיפָה וְנִגְזֹר עָלָיו חֵרֶם. אָמַר לָהֶן: אַל תַּעֲשׂוּ. אָמְרוּ לוֹ: נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לַאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי תִּלְמְדוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ שֶׁאֲנִי סוֹבֵל וְאֵינִי נוֹתֵן לָכֶם לְהִתְקוֹטֵט בִּשְׁבִיל כָּךְ כְּשֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת חֶרְפַּתְכֶם מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אַל תָּשִׂימוּ לֵב לְכָל דְּבָרָיו הֲרֵי כְּתִיב (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב אַחֲרָיו (דברים לד): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וְגוֹ'. וּכְתִיב (שם יג) אַחֲרֵי ה' תֵּלֵכוּ. וּכְתִיב (ישעיה מב) הֶחֱשֵׁתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק: