חוק לישראל - פרשת בלק, יום חמישי

תורה

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא:
(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָא אַתְרָא דְגָדֵירָא מִכָּא וְגָדֵירָא מִכָּא:
(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחֵיקַת לְכָתְלָא וּדְחֵיקַת יַת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ:
(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא:
(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא:

נביאים מיכה פרק ו

(יג) וְגַם אֲנִי הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ הַשְׁמֵם עַל חַטֹּאתֶךָ: וְאַף אֲנָא אַיתֵיתִי עֲלָך מְרַע וּמְחָא אַצָדִינָךְ עַל חֲטָאתָךְ:
(יד) אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן: אַתְ תֵיכוּל וְלָא תִשְּׂבַּע וִיהֵי לָךְ לִמְרַע בִּמְעָךְ וְתִדְבַּק וְלָא תְשֵׁיזִיב וְדִתְשֵׁיזִיב לְחַרְבָּא אֶמְסַר:
(טו) אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן: אַתְּ תִּזְרַע וְלָא תַחְצוֹד אַתְּ תְּבַדֵר זֵיתִין וְלָא תְשׁוּף מְשַׁח וְתַעֲצַר עִנְבִּין וְלָא תִשְׁתֵּי חֲמָר:
(טז) וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ: וְעַל דִי נְטַרְתּוּן גְּזֵירַת בֵּית עָמְרִי וַעֲבַדְתּוּן עוֹבָדֵי בֵּית אַחְאָב וַהֲלַכְתּוּן בְּנִימוּסֵיהוֹן בְּדִיל לְמִּמְסַר יָתָךְ לְצָדוּ וְיָתְבָהָא לְאִשְׁתְּמָמוּ וְחִסּוּדֵי עַמִּי תְקַבְּלוּן:
ז (א) אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי: אָמַר נְבִיָא וַי לִי אֲרֵי הֲוֵיתִי כְּמֵיסַף טָבַיָא בְעִדַן דַּאֲבַדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא הָא כִסְיוּפֵי קַיְטָא כְּעוֹלְלָן בָּתַר קְטָף לֵית גְבַר דִי בֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין לְטָבַיָא חֲמַדַת נַפְשִׁי:

כתובים - תהילים - פרק קז

(כא) יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתָּעָן פְּרִישְׁוָתֵיה לִבְנֵי נָשָׁא:
(כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה: וְיִכְסוּן נִכְסֵי תוֹדְתָא וְיִשְׁתָּעוּן עוֹבָדוֹי בְּדִצְתָּא:
(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: מַלַיחָא נְחוֹתֵי יַמָא בְּאִלְפַיָא עָבְדֵי פוּלְחָנָא בְּמַיִין סַגִיעִין:
(כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְהוָה וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: הִנוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיָי וּפְרִישְׁוָתֵיהּ בִּמְצוּלְתָּא:
(כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַאֲקִים זַעֲפָא וְעַלְעוֹלָא וְאִתְרוֹמְמוּ גַלְלוֹי:

משנה בכורות פרק א

א. הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:

ברטנורה  (א) הלוקח עובר חמורו של נכרי. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד. ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה וכל הנך פרקי אחריני מיירו בבכור בהמה טהורה: אע''פ שאינו רשאי. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת: והמשתתף לו. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו, כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור: והמקבל ממנו. שהחמורה של נכרי, וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות. אבל גוף הבהמה של נכרי: פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי: אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור וגו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

ב. פָרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו:

ברטנורה  (ב) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים, והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות, והא פרסותיה קלוטות. אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא וליחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרווייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי: פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי: מהו באכילה. כלומר, בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה: שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה הוי יוצא מן הטמא ואסור: דג טמא שבלע דג טהור. אע''ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:

ג. חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה  (ג) נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מנייהו בכור: זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחילה והוא בכור, או נקבה יצאה תחילה ואין כאן דין בכורה: מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור: והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא: שתי חמורות וילדו וכו'. זכר ונקבה. נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה, או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן, דהא חדא זכר איכא ודאי בכור. ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה, מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחילה, הלכך אין לכהן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמו, כך פירשו רבותי. אבל רמב''ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש ופירוש רבותי עיקר:

ד. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ:

ברטנורה  (ד) זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו': ופודה בו פעמים רבות. אם חזר כהן ונתנו לו: נכנס לדיר להתעשר. ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהן שהן אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר: ואם מת נהנים בו. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אע''פ שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

ה. אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֱׂה תַחְתָּיו:

ברטנורה  (ה) ולא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. בשה שחוט: ולא בטרפה. כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תיש הבא על רחל: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה. ואין הלכה כר' אלעזר: כוי. בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה נתנו לכהן. הפטר חמור עצמו: עד שיפריש שה תחתיו. והוא לעצמו. ואחר כך ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

ו. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

ברטנורה  (ו) כחמש סלעים של פדיון הבן. דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה, וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר: שאין כאן לכהן כלום. שאין חיב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה: מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי: ומותר. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: אינו צריך להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

ז. לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:

ברטנורה  (ז) קופיץ. [סכין גדול] כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר: ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו: וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה: מצות יעידה. באמה העבריה: בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה. אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון: מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:

גמרא בכורות דף י''ב ע''ב

רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חַיָּיבִים בְּאַחֲרִיוּתוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף מָאי טַעְמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב (במדבר י''ח) אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה וְגוֹ' מָה בְּכוֹר אָדָם חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אִי מַה בְּכוֹר אָדָם מוּתָּר בַּהֲנָאָה אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתָּר. וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵּי וְהָתְנַן מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִקָבֵר. מָאי יִקָּבֵר לָאו דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה. לֹא. יִקָּבֵר כִּבְכוֹר אָדָם. אֶלָּא אָדָם בְּכוֹר הוּא דְבָעֵי קְבוּרָה פָּשׁוּט לֹא בָעֵי קְבוּרָה. וְעוֹד תַּנְיָא מוֹדֶה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סָפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁמַּפְרִישׁ טְלֶה עָלָיו וְהוּא שֶׁלּוֹ. אֶלָּא אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה לִפְדִיָּיה הִקַּשְׁתִּיו וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. תְּנַן הָתָם הָעֵרָכִין בְּשַׁעְתָּן וּפִדְיוֹן הַבֵּן אַחַר שְׁלשִים יוֹם. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר וּרְמִינְהִי אֵין בְּעֵרְכִין וּבְפִדְיוֹן הַבֵּן וּבִנְזִירוּת וּבְפֶטֶר חֲמוֹר פָּחוּת מִשְּׁלשִׁים יוֹם וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי נַחְמָן לוֹמַר שֶׁאִם פְּדָאוֹ פָּדוּי מִכְּלַל דִּבְנוֹ אִם פְּדָאוֹ אֵינוֹ פָדוּי וְהָא אִיתְמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָדוּי לַאו אִיתְמַר עֲלָה אָמַר רָבָא דְּכוּלֵי עַלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָדוּי רַב שֵׁשָׁת אָמַר לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מָתִיב רָמֵי בַּר חָמָא מִצְוָתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם מִכָּאן וְאֵילַךְ אוֹ פּוֹדֵהוּ אוֹ עוֹרְפוֹ מָאי לָאו מִצְוָה לִשְׁהוֹתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם. לֹא מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ כָּל שְׁלשִׁים יוֹם אֵי הָכִי מִכָּאן וָאִילַךְ אוֹ פוֹדֵהוּ אוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא לֹא קַשְׁיָא הָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר דְמַקְשֵׁי הָא רַבָּנָן דְּלֹא מַקְשֵׁי:

רש''י  חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר''א. אע''ג דבודאי פטר חמור ס''ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ביד כהן לא מיפרק מודה הוא בספק שא''צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש וכו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסורי' מכלל דס''ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו. ולא לדבר אחר. להנאה: הערכין. בשעתן שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין אפילו הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות ל' יום כדכתיב קדש יהיה יהיה בגי' שלשים הוו: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבע וחמש שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר פדוי אבל עיקר מצות פדי' לא מקיים: מכלל דבנו. מוקמית ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים יום אינו פדוי: והא איתמר. בפרק יש בכור: דכ''ע מעכשיו. היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר ל': רב ששת אמר. לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד ל' יום מכאן ואילך עובר: מאי לאו מצוה להשהותו. כר''נ וקשיא לר''ש: מצוה לפדותו. דמלאלתר עד ל' הוי זמן פדיי' ומכאן ואילך עובר: אלא אמר רבא. לעולם מצוה לשהותו ואפ''ה כר''נ לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה להשהותו ר' אליעזר הוא דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם והא דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשי:

זוהר בלק דף ר''ב ע''א

פָּתַח וְאָמַר (דברים כ) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֶם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ כַּמָּה טָבִין אִינוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא דְהָא בְכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית כַּמָּה עֵיטִין כַּמָּא טָבִין לִבְנֵי נָשָׁא כַמָּה מַרְגְלָאָן דְּקָא מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר וְלֵית לָךְ מִלָּה בְאוֹרַיְתָא דְלֵית בָּהּ כַמָּה בוּצִינִין מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר הָאי קְרָא אִיהוּ כְּפוּם פְּשָׁטֵיהּ. וְאִית בֵּיהּ כְּפוּם מֶדְרָשֵׁיהּ. וְאִית בֵּיהּ חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאִזְדַּהֲרָא לְמָאן דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא תָדִיר. מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בָּהּ מַה כְתִיב בֵּיהּ (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. אֲמָאי דָא סָמִיךְ לְדָא. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתַּדֵל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָם וַלָילָה לֹא לִיהָוֵי כְּאַעָא יְבִישָׁא אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם. מַה אִילָן אִית בֵּיהּ שָׁרָשִׁין וְאִית בֵּיהּ קְלִיפִין וְאִית בֵּיהּ מוֹחָא וְאִית בֵּיהּ עַנְפִּין וְאִית בֵּיהּ טַרְפִּין וְאִית בֵּיהּ פַּרְחִין וְאִית בֵּיהּ אִיבָא שִׁבְעַת זִינִין אִלֵּין סַלְקִין לְשִׁבְעָה עָשָׂר לְשִׁבְעִין. אוּף מִלִּין דְאוֹרַיְתָא אִית בְּהוּא פְשָׁטֵי דִקְרָא. דְרָשָׁא. רֶמֶז דְקָא רָמִיז חָכְמְתָא. גִּימַטַרְיָיאוֹת. רָזִין טְמִירִין. רָזִין סְתִימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. פָּסוּל וְכָשֵׁר. טָמֵא וְטָהוֹר. אִסוּר וְהֵתֵר מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְׁטָאָן עַנְפִּין לְכָל סְטָר והָיָה כְּעֵץ וַדָּאי וְאִי לָאוּ לָאוֹ אִיהוּ חָכָם בְּחָכְמְתָא. תָּא חֲזֵי כַמָּה חֲבִיבִין אִינוּן דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דַאֲפִילוּ בְּזִמְנָא דְדִינָא תַלְיָא בְעַלְמָא וְאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבְּלָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָקִיד לֵיהּ עִלָּוַויְיהוּ עַל אִינוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְהָכִי אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כִּי תָצוּר אֶל עִיר בְּגִין חוֹבֵיהוֹן סַגִּיאִין דְחָטָאן לְקַמָּאי וְאִתְחְיָיבוּ בְדִינָא יָמִים רַבִּים. מָאי רַבִּים. (תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים אוּף הָכָא כִּי תָצוּר עַל עִיר יָמִים רַבִּים) תְּלָתָא יוֹמִין דָא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְמָתָא מְנָלָן דְּיָמִים רַבִּים תְלָתָא יוֹמִין אִינוּן דִכְתִּיב (ויקרא טו) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים אִינוּן אֶלָּא תְלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים. אוּף הָכָא כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְּמָתָא. תָא וּפָקִיד לָךְ עַל כָּל בְּנֵי בֵיתִי. לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ דָא תַּלְמִיד חָכָם דְדָא אִיהוּ בְמָתָא דְאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי אִילָנָא דְיָיהִיב אֵיבִין. דָבָר אַחֵר אֶת עֵצָהּ הַהוּא דְיָיהִיב עֵיטָא לְמָתָא לְאִשְׁתֵּזְבָא מִן דִינָא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחָא דִיֵּהֲכוּן בָּהּ. וְעַל דָּא לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן לְנַדְחָא עָלֵיהּ דִינָא וְלָא לְאוֹשְׁטָא עָלֵיה חַרְבָּא מְלַהֲטָא. חַרְבָּא מְשַׁנָּנָא הַהִיא דְקַטְלָא לִשְׁאַר אִינְשֵׁי דְעַלְמָא. כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל וְכִי הַהוּא מְחַבְּלָא אָכִיל מִנֵּיהּ. לָא. אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל הַהִיא טִנָּרָא תַּקִּיפָא הַהִיא דְכָל רוּחִין תַּקִּיפִין וְקַדִּישִׁין נַפְקִין מִנָּהּ דְלֵית הֲנָאָה וְתִיאוּבְתָּא לְרוּחַ קוּדְשָׁא בְהָאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דְהַהוּא זַכָּאָה כַּבְיָכוֹל אִיהוּ מְפַרְנֵס לָהּ וְיָהִיב לָהּ מְזוֹנָא בְהָאי עַלְמָא יַתִּיר מִכָּל קָרְבָּנִין דְּעַלְמָא:

תרגום הזוהר
פָּתַח וְאָמַר, כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וְגוֹ'. כַּמָּה טוֹבִים הֵם הָאָרְחוֹת וְהַשְּׁבִילִים שֶׁל הַתּוֹרָה, כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ כַּמָּה עֵצוֹת, וְכַמָּה טוֹבוֹת לִבְנֵי הָאָדָם, כַּמָּה מַרְגָלִיּוֹת הַמְּאִירוֹת לְכָל צַד. וְאֵין לְךְ דָּבָר בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה נֵרוֹת הַמְּאִירִים לְכָל צַד. מִקְרָא זֶה הוּא לְפִי פְּשׁוּטוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ לְפִי הַדְּרוּשׁ, וְיֵשׁ בּוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לְהַזְּהִיר לְמִי שֶׁצָרִיךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה תָּמִיד. מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מַה כָּתוּב בּוֹ, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. שׁוֹאֵל, לָמָּה נִסְמָךְ, וְהָיָה כְּעֵץ, לָזֶה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יִהְיֶה כְּעֵץ יָבֵשׁ, אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מָה אִילָן, יֵשׁ בּוֹ שָׁרָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ קְלִיפּוֹת, וְיֵשׁ בּוֹ מֹחַ, וְיֵשׁ בּוֹ עֲנָפִים, וְיֵשׁ בּוֹ עָלִים, וְיֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ פֵּרוֹת, שִׁבְעָה מִינִים אֵלּוּ עוֹלִים לְשֶׁבַע פְּעָמִים עֶשֶׂר, שֶׁהֵם שִׁבְעִים. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם, פְּשָׁט הַכָּתוּב, דְּרוּשׁ, רֶמֶז הָרוֹמֵז עַל חָכְמָה, גִּימַטְרִיָּאוֹת, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים, סוֹדוֹת סְתוּמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, פָּסוּל וְכָשֵׁר, טָמֵא וְטָהוֹר, אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְּׁטִים עֲנָפִים לְכָל צַד. וְהָיָה כְּעֵץ וַדַּאי, וְאִם לֹא, אִם אֵין לוֹ כָּל אֵלּוּ הָעֲנָפִים, אֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמָה. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמָן שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְהַשְּׁחִית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ עַל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְכָךְ אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לַמַּשְׁחִית, כִּי תָצוּר אֶל עִיר, מִשּׁוּם עֲוֹנוֹתֵיהֶם הָרַבִּים שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי, וְנִתְחַיְּבוּ בַּדִּין, יָמִים רַבִּים, מַהוּ רַבִּים. הֵם שְׁל. שָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. מֵאַיִן לָנוּ שֶׁיָּמִים רַבִּים הֵם שְׁל. שָה יָמִים, שֶׁכָּתוּב, וְאִשָּׁה כִּי יִזּוֹב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים הֵם, אֶלָּא אִם רוֹאָה דָּם שְׁל. שָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרָא יָמִים רַבִּים. אַף כָּאן, כִּי תָּצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים, הֵם שְׁל. שָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. וְאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַמַּשְׁחִית בֹּא וַאֲצַוֶּה לְךְ עַל בְּנֵי בֵּיתִי, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, זֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא בָּעִיר, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, עֵץ הַנּוֹתֵן פֵּרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶת עֵצָה, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁנּוֹתֵן עֵצָה לִבְנֵי הָעִיר לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין, וּמְלַמֵּד לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּלְכוּ בָּהּ. וְעַל כֵּן לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, דְּהַיְנוּ לִנְדוֹחַ עָלָיו דִּין, וְלֹא לִשְׁלוֹף עָלָיו חֶרֶב לוֹהֶטֶת, חֶרֶב שְׁנוּנָה, אוֹתָהּ הַחֶרֶב הָהוֹרֶגֶת שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל. שׁוֹאֵל, וְכִי אוֹתוֹ מְחַבֵל אוֹכֵל מִן הַתַּלְמִיד חָכָם. וּמֵשִׁיב, לֹא, אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל פֵּרוּשׁוֹ, אוֹתוֹ הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה, אוֹתָהּ שֶׁכָּל הָרוּחוֹת הַתַּקִּיפִים וְהַקְּדוֹשִׁים יוֹצְאִים מִמֶּנָּהּ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הִיא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין הַנָּאָה וּתְשׁוּקָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא הַתּוֹרָה שֶׁל אוֹתוֹ הַצַדִּיק. כִּבְיָכוֹל הוּא מְפַרְנֵס אוֹתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ אֶלָּא בְּגֹבְהָה שֶׁל עִיר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא. וּמַגְבִּיהִין אוֹתָה עַד שֶׁתְּהֵא גָבוֹהַּ מִכָּל חֲצֵרוֹת הָעִיר שֶׁנֶּאֶמַר (עזרא ט) לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּמִזְרַח שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג) וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בְּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶם אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעֲמְדוּ לִתְפִלָּה: ב. וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּאֶמְצַע הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי אֲשֶׁר אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּיבּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּיבָה שֶׁיֵּשׁ בָהּ סֵפֶר תּוֹרָה מַעֲמִידִין אוֹתָה בְּאֶמְצַע וַאֲחוֹרֵי הַתֵּיבָה כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם:

מוסר
מספרי חסידים סי' קכ''ג

שְׁנֵי הִרְהוּרִים יֵשׁ לוֹ לְאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה הִרְהוּרֵי אִשָּׁה וְהִרְהוּרֵי מָמוֹן וּבִשְּׁבִילָם הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ וְעוֹד הִרְהוּרִים אֲחֵרִים הַקִּנְאָה וְהַשִׂנְאָה וְהַגַּאֲוָה וְהַתַּאֲוָה וַהֲנָּאַת בָּנִים וְגִעֲגוּעַ בָּנִים וְנָשִׁים שְׂחוֹק חֲבֵרִים וְטִיּוּלִים וְחִידוּשֵׁי דְבָרִים בְּטֵלִים. וְכָל אֵלֶּה גוֹרְמִים לְבַטֵּל תּוֹרָה לְכַךְ נֶאֱמַר (דברים ו) בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ אֵצֶל הָעֲבוֹדָה וְהָאַהֲבָה. כְּלוֹמַר עֲבוֹד וֶאֱהוֹב אֶת הַמָּקוֹם. וּבְכָל מְאֹדֶךָ וּבְכָל נְכָסֶיךָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְאֹדֶךָ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךְ. גָבָה מִמְּךָ מָמוֹן אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי הַכֹּל לְטוֹבָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סב) לְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ אַל תִּקְרֵי מַעֲשֵׂהוּ אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂהוּ אִם בַּעַל בָּנִים הוּא גוֹבֶה בָנָיו. וְאִם הוּא עָשִׁיר גוֹבֶה אֶת עוֹשְׁרוֹ בְּחַיָּיו. וְזֶהוּ חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁמְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיֵּי הֶבֶל כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לְעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר וּבְכָל מְאֹדֶךָ בְּכָל עִמְקֵי מַחְשְׁבוֹתֶיךָ כְּמוֹ (שם צב) מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ: